אצלנו לא שחו דגי קרפיון באמבטיה בציפיה להפוך אותם בבוא העת לגפילטא פיש.

אני לא זוכר היסטריית נקיון מיוחדת לקראת הפסח, למרות שאבא הקפיד להביא צבעי כדי שיחדש את הצבע בבית.

אני לא זוכר אם זרקנו את החמץ אבל בהחלט קנינו מצות.

והבוקר שלפני ליל הסדר היה האות לפתוח את חבילת המצות ולקחת מצה,לבצוע אותה לשני חלקים ולמרוח עליה ריבה ולאכול בתאווה.

נכון שאחרי יומיים שלושה של אכילת מצות השכיחו את הטעם הראשוני,אבל אין כמו לפתוח בציפיה חבילת מצות אחרי שנה (זה שאחרי שבוע אתה מחשב את קצך לאחור זה משהו אחר)ולהנות מהטעם.

פסח היה אחד מ2 החגים שבהם קנו לנו נעליים חדשות ובגדים חדשים שהיה אסור בתכלית האיסור ללבוש ולנעול אותם בימים רגילים.

בצהרי היום שבערבו היה ליל הסדר נשלחנו לנוח,כדי "שיהיה לנו כח" לעבור את ליל הסדר ערים ואף פעם לא הצלחנו להרדם כי פשוט לא היינו רגילים לישון בצהריים.

הייתה תחרות עזה על מציאת האפיקומן,בדרך כלל סבא  ניהל את הסדר ומי שמצא את האפיקומן קיבל מתנות שוות ,לכן היה כדאי להתאמץ למצוא.

את ליל הסדר של 1969 אני לא זוכר,שבועיים לפני ליל הסדר אמא נפטרה כאמור ואין לי עד היום מושג איך לאבא שלי לסבא וסבתא היה כח נפשי בכלל להערך לליל הסדר הזה, אבל המנהג כנראה היה חזק מהכל ואבא ודאי רצה לשמור על שלמות המשפחה ועל המנהג וליל הסדר ההוא התקיים כהלכתו.

עברו הרבה שנים ואנחנו כמו כולם חוגגים את ליל הסדר גם אם יש רצון תמידי לשנות את הטקסטים ולהביא פרשנויות אחרות.

זו השנה ה15 שאני כותב בבלוג את זכרונותי מלילות הסדר של ילדותי ונעורי ובכל סוף פוסט אני מברך את חברותי וחבריי בחג שמח ומקווה שלכולנו יהיה טוב יותר.

אשר על כן, גם השנה הזאת רוצה לברך את כולנו בחג שמח,שכולנו נחגוג בצורה הכי טובה שמתאימה לכל אחד מאיתנו ושיהיה סבבה אגוזים.

לסיום קבלו שיר שמבטא היטב את מה שאני מרגיש

שנפסח-אביגיל מידנה גרוס

שנפסח

על כל מה שמיותר ומעכב

שנפסח

על כל מה שגורם לנו כאב

שנדע להשאר

היכן שיש לנו תקווה

שנצא מתוך החושך

רק למקום של אהבה

שנפסח

על כל המילים המצמצמות

שנפסח

על כל הפחדים והחומות

שנדע לצאת

למסעות של יצירה

שנמצא בתוכנו את החוקים והתורה

שנפסח

על חשבונות העבר

שנפסח

על מקום שכבר נסגר

שנפתח את הדלת

לארץ של דבש

ושנאפשר לעצמנו

להתמלא מחדש..

אני סיימתי,תיהיו טובים