אתמול בערב נסעתי למפגש המסורתי של החבר'ה מהגרעין,הפעם נבחרה מסעדה בתל אביב

פאשה שמה,מסעדה תורכית ברח הארבעה,ממש מול הסינמטק

ראשית לומר שהמון זמן לא ביליתי ביום חמישי בערב בתל אביב,פעם מזמן בשנות ה80 יום חמישי היה יום קדוש

לא יצאת ביום חמישי בערב,כאילו אתה לא מחובר לענינים

בין שאר הזכרונות שלי מימי חמישי,שמאוד קשה להתנהל בתל אביב עם רכב ,ודאי בכל מה שקשור לחניה,קבענו בשעה מוקדמת במכוון

מהחשש שלא נמצא חניה, יצאתי אפילו יותר מוקדם ולשמחתי  החניון שברח הארבעה היה פנוי

הרגשתי קצת חייזר במתחם,המון אנשים צעירים,המון מקומות בילוי והרבה אקשן,וזה נחמד  מידי פעם

אבל מהמסעדה לא נפלתי

הנה התפריט

ראשית נראה לי שהמנות העיקריות היו יקרות באופן קצת מוגזם,או  שאני לא אוכל במסעדות שנראות יקרות ולכן המחירים נראו לי גבוהים

היינו 5 אנשים (לשישי הלך המצבר באוטו והוא חיכה לגרר,השביעי בספרד,השמיני לא היה יכול להתפנות והאחרון היה קצת חולה,כך שנשארנו חמישה)

ומהתפריט הזמנו ביחד,לא אלאה אותכם בפירוט,אכלנו כמעט מכל דבר והיה טעים,אבל לא בשמיים

כלומר האוכל היה סביר ומעלה,השרות אדיב מאוד  ונעים,האווירה במסעדה נעימה והחברותא,טוב החברותא  מלווה אותי כבר 40 שנה  ואם עוד לא נמאס כנראה שיש בה משהו

שילמנו 700 שקל כולל טיפ של כמעט 100 שקל אבל לא נראה לי שאחזור אליה,במתחם יש מסעדות מסקרנות אחרות  שאנחנו מתכוונים לבדוק בעתיד (בעיקר היפנית אונמי)

כשהגעתי הבייתה וישבנו יחד כל המשפחה לכוס קפה של לילה,פתאום ראיתי עכבר קטן שחולף במהירות וזה כבר קלקל את הערב הנחמד

בתי  שהיא קצת היסטרית לרמשים ונברנים,אשכרה הלכה לישון אצל הדודה שולה,אני החלטתי לא לתת לאף עכבר לנהל לי את החיים והיום אקנה מלכודת בנסיון לתפוס אותו,נקווה שנצליח ואם לא, נעבור לשלב ההדברה.

הקריאה  בספר של עמוס עוז מתנהלת בעצלתיים,בקיצור אספר שמדובר באיש ששמו שמואל,בחור צעיר שאופיו קצת קשיש שעוזב את לימודיו באוניברסיטה ,חברתו עוזבת אותו ומתחתנת עם אחר והוא נאלץ לעזוב את דירתו  ולפרנסתו משמש איש שיחה ושכן,דייר בביתו של איש זקן נכה וחד לשון,שמואל זה התעסק  במחקר על דמותו של ישו בעיני היהודים בתקופות קדומות ואני  מודה  שהנושא רחוק ממני כרחוק מזרח ממערב

מה שמשאיר אותי  עדיין בספר היא העובדה שהוא נכתב על התקופה של לפני מלחמת ששת הימים בירושלים,שנת 1959 ליתר דיוק,והסיפור מתרחש ברובו בבית אבן ערבי  בשוליים המערביים של שכונת רחביה,מעל מנזר המצלבה שממנו יש לי זכרונות מתקופת היותי בתנועה המאוחדת והיינו הולכים לפעולות ליד מנזר האבן הגדול בעמק המצלבה ,די מפחידות היו הפעולות האלה ,באותה עת גרתי בטלביה,אמא למדה באוניברסיטה  יוונית עתיקה,אגב לא ממש ברור מה היא חשבה שתעשה עם תואר ביוונית עתיקה בסוף שנות החמישים בירושלים המחולקת,כבר כתבתי שאני זוכר איך טופפנו בימים של חורף כשלא מצאה בייבי סיטר לתוך החצר הענקית (לפחות כך היא נראתה לי כילד) עם מרצפות האבן הגדולות בשלוחה של האוניברסיטה  בטרה סנטה,רק מהשם האקזוטי אפשר להתבשם בחורף ירושלמי של השנים האלה

אז השנה 1959,בן גוריון ומפאי בשלטון על כל המשתמע מכך והחיים של שמואל בבית רדוף הרוחות בחורף של השנה הזאת  מחזיק אותי עדיין קורא

בכלל יש דמיון בין הספר הזה שאני מתקשה בו ל"סיפור של אהבה וחושך" שגם אליו הכניסה לא הייתה קלה ואחכ סחף אותי לקריאה בהתלהבות רבה עד שהכתרתי אותו כאחד הספרים הכי טובים שקראתי אי פעם

אז אני נותן לעצמי הזדמנות

הבן החייל נשאר בצבא,לא ניסע אליו בסוף השבוע הזה,אם לא יצא כמובטח גם בשבוע הבא ניסע להביא לו תספוקת,סוף נובמבר והשמש עלתה היום אחרי מרתון של גשם מטורף שאני ממש מקווה שכמוהו לא יחזור

קטמון לא משחקת השבת,יש פגרה של משחקי גביע וקטמון עפה כבר בשלב הראשון לא עלינו,אבל פנינו אל המשחק הבא באום אל פאחם בתקווה לנצחון נוסף בשרשרת

אני סיימתי,תיהיו טובים

בשבועות האחרונים אנחנו מארגנים מחדש את ההתקשרויות שלנו ,החלטנו לקצץ הוצאות מיותרות

אנחנו מבוטחים בביטוחי בריאות בכמה מקומות,(כל אחד במקום העבודה שלו ועוד אחד שעשינו באופן פרטי) יש לנו 2 מכוניות,כי כל אחד מאיתנו עובד  במקום אחר בשעות אחרות

לי אין יכולת להגיע לעבודה בשעה שאני מתחיל (0400)ואני לא רוצה לשנות את שעת ההתחלה כי בה יש לי יתרון,ודאי בתקופה כזאת , זוגתי עובדת באזור התעשיה של רמלה ואם הייתה צריכה להעזר באוטובוס זה היה גוזל ממנה המון זמן ומקצר את הזמן שהיא בבית

אתמול התבשרנו  שמנהליה מצאו פתרון שיקל עליה,מישהי שעובדת איתה גרה קרוב ומחזיקה מכונית מהעבודה תעבור כל בוקר לקחת אותה ותחזיר אותה בתום יום העבודה,במידה והסידור הזה  יחזיק מעמד,נוותר על האוטו הישן שלנו שבו אני נוהג ואני אשתמש בחדש וכך נחסוך הרבה כסף,הוצאות דלק,ביטוחים ובעיקר מוסכים,אנחנו נראה איך הולך העניין בשבועיים שלושה הקרובים ואם הכל יהיה בסדר נבצע את המהלך

אנחנו מנויים בהוט על טלויזיה אינטרנט וטלפון קווי ובסלקום בטלפון אלחוטי,אנחנו (טוב אני ) מנוי על בלייזר אותו כנראה אבטל  ואנחנו מנויים על ידיעות אחרונות כעיתון יומי,התקשרנו והורדנו אותם במחיר(אני יודע אפשר בלי עיתון,יש אינטרנט,אני התרגלתי לעניין הזה  וכל עוד זה לא עניין יקר אמשיך את המנוי)

התחלנו עם הביטוחים,זוגתי נפגשה עם היועץ במקום עבודה שלה וממנו הבינה שבאחד מביטוחי הבריאות יש חזרה על דברים שנמצאים ב2 הביטוחים האחרים וכדאי לנו להוריד את המרכיב הזהה .כך יחסך כסף,חוץ מזה גילינו באחד הדוחות שנשלחים אלינו פעם ברבעון,סכום כסף שהתחבא שם כמה שנים,היינו מבוטחים תקופה לא ארוכה אצל סוכנת ביטוח,הפסקנו את ההתקשרות ונשאר שם סכום כסף שלא ידענו עליו ועכשיו נתחיל בתהליך לדרוש אותו,כמו גם להפגש עם סוכן הביטוח שאצלו אנחנו מבוטחים באופן פרטי ולדבר על הורדת המרכיב הזהה

להוט שילמנו הרבה כסף,אחרי משא ומתן הורדנו את הסכום שאנחנו משלמים כמנויים לסכום סביר,בלי לוותר על ערוצים שהתרגלנו לראות.

סלקום מרגיזים אותי כבר הרבה זמן,החבילה שאותה עשינו הסתיימה לפני כחודשיים והם לא הודיעו לנו,כשהתחלנו לקבל חשבונות שנראו לנו מוגזמים ,התקשרנו,הם אמרו שסיימנו את החבילה,אמרנו,למה לא התקשרתם,הם מלמלו משהו,אמרנו אוקיי ,תנו חבילה חדשה והם נקבו בסכום שלא הסכמנו לשלם.

התקשרנו לפלאפון ,הם הציעו  ל4 מכשירים 49 שקל לחודש,גלישה ומסרונים ללא הגבלה ב5 ג'יגה,לשנה,הסימים לא יעלו כסף.

אמרתי בסדר,אני רק מתקשר לסלקום,מספר להם על ההצעה ואולי נחסוך את הכאב ראש הכרוך במעבר,התקשרתי,הציעו  69 שקל  ב3 ג'יגה ,אמרתי תשמעו,אני מכיר אותכם,אני  מחזיק הצעה של 49 שקל ל5 ג'יגה,בואו נחסוך את המשחקים,אני יודע שברגע שנעזוב אתם תצלצלו ותציעו הצעה יותר נמוכה מהם כדי שנחזור,אז בואו נחסוך את הדיבורים ותציעו כבר עכשיו ונסגור סיפור

העבירו אותי 3 פעמים כל פעם גבוה יותר בהררכיה המנהלית ולאף אחד לא הייתה בשורה בשבילי

לאחרון אמרתי ,תשמע,גם אם תציעו על 4 מכשירים 29 שקל לחודש עם 10 ג'יגה אני לא אחזור,אני מקווה שהשיחה מוקלטת כי  אני באמת לא אחזור,נתתי לכם הזדמנות ,אני לקוח ותיק אבל אתם מתעקשים להיות יקרים מכולם ואני מה לעשות, אין לי סנטימנט למי שיקר.

היום עברנו לפלאפון,אני מניח שמחר יגיעו הסימים עם שליח ויחד איתם יגיעו הטלפונים מסלקום

אני מאמין שבצעדים שנקטנו וננקוט נחסוך אלפי שקלים בשנה ,ממש ככה

בלי קשר:

לא אוהב חורף לא קור ולא גשם,אני חושב על בני החייל שמתתאמן בגשם הזה וליבי נחמץ קצת אבל אין ברירה ,הוא נכנס לישורת האחרונה של המסלול אותו הוא עושה בחטיבת גבעתי והם צפויים לסיים לקראת סוף דצמבר ולקבל  את הסיכה של העורב או מה שלא מציין את היותם אנשי סיירת

אגב בשבוע שעבר הוא ציין  את היותו שנה בצה"ל

הוא לא יגיע הבייתה בשלושת השבועות הבאים ואני מניח שנתארגן להגיע אליו לפחות פעם אחת כדי לחמם את ליבו בתופינים מהבית.

קיבלתי ליום ההולדת את הספר החדש של עמוס עוז "הבשורה על פי יהודה",התחלתי לקרוא אותו והעסק מתנהל די בעצלתיים,אני קצת מכריח את עצמי לקרוא,העסק לא זורם,אבל הסיפור  מסקרן אותי,גם התקופה (1959) והכל מתנהל בירושלים,אם יהיו בשורות  אני מניח שאכתוב על הספר.

מחר בערב למרות מזג האוויר אני נפגש עם החבר'ה מהגרעין שלי  לפגישה המסורתית שמתבצית פעם בכמה חודשים בכל פעם נפגשים במסעדה אחרת

הייתה כוונה ללכת למסעדה טריפוליטאית באור יהודה שהמליצו לנו עליה אבל מסתבר שבימי חמישי מתנהל שם לא עלינו ערב קריוקי ואי אפשר לשבת לשוחח ברעש הזה לכן העתקנו את מקום המפגש למסעדת ,פאשה' התורכית במרכז תל אביב,אני מקווה שלא יהיו בעיות חניה ושמזג האוויר יעשה מערוף  ויתבהר קצת לכבודנו.

הכותרת מהשיר המפורסם של אריק איינשטיין ,סע לאט שהשבוע אנחנו מציינים שנה ללכתו מאיתנו

אני סיימתי,תיהיו טובים

סיימתי את הספר של ירון לונדון" לו הייתי פיראט".

לפני שאומר כמה  מילים על הספר,אחזור ואומר כמו שאני אומר לגבי כל ספר עליו אני כותב:אינני מבקר ספרות,לא הוסמכתי להיות בשום צורה ודרך ואני כותב על הספר  מנקודת מבטי כקורא ובמקרה הזה  כאוהב  השפה העברית

כמו בכל ספר שאני קורא אני מנסה למצוא נקודות השקה אל עצמי וחיי,אני מערבב הכל וכותב פוסט

ירון לונדון נקלע לחיי בשנת 1969,במקרה,כלומר הייתה לו הכרות מוקדמת בפריז עם דוד שלי צפל ישורון,את המפגש ביניהם הוא מתאר בספרו כך:

"התוודענו בפריז,הוא למד בסורבון והתגורר בחדר משרתות מתחת לגגו המשופע של בית ברובע הלטיני, בקיטון זעיר לא הייתה אלא מיטה ומתחתיה ארגז ובו תסריטים שכתב ושיפץ וכתב וצבר"

אז צפל,דוד שלי (אחי אימי)למד קולנוע בפריז,זה היה בשנות ה60 המוקדמות ,אולי סוף שנות ה50,סבא וסבתא שלי ,הוריו,תמכו בו,האגדה המשפחתית מספרת שסבא מכר אט אט את האדמות  שהיו לו בבנימינה כדי לעזור לבנו לחיות בפריז,יכול להיות שאני טועה והכרם והפרדס נמכרו כבר קודם,אבל אין ספק שסבא וסבתא שלחו לו כסף כדי לעזור לו להתקיים,ירון לונדון פגש אותו שם והם התיידדו וכשאמא נפטרה ב69 הוא הגיע לשבעה לנחם,אני זוכר אותו למרות שהשבעה זכורה לי במעומעם כי הוא ובייגה שוחט (שר האוצר בממשלת רבין השניה)שהיה עם צפל בצנחנים היו הסלבריטאים היחידים שפקדו את ביתנו והביקור כנראה השאיר אצלי רושם עז

שנים  מאוחר יותר ב 1983 ביקש צפל מלונדון לשחק בסרטו "זוג נשוי" ,זה היה סרטו השני של צפל אחרי שחזר ארצה מלימודיו,את הראשון "אשה בחדר השני" ראה קומץ קטן של אנשים והוא ירד מקולנוע גת בתל אביב אחרי פחות משבוע,השני כאמור היה זוג נשוי ולונדון שמעיד על עצמו שהוא לא שחקן הסכים לשחק בסרט את התפקיד הגברי הראשי,הסרט לא צריך לומר נקטל על ידי הביקורת ולונדון שהתערטל שם לבקשת הבמאי  לא חזר לתפקידים ראשיים בסרטים

לונדון כותב ביוגרפיה ,ביוגרפיה היא לא סיפור עלילה  ויש אנשים שלא נוטים לקרוא סוג כזה של ספרים,אני חוטא מידי פעם בז'אנר הזה,כמובן שזה תלוי מי הכותב.

הוא כותב בצורה מרתקת,האיש ידען גדול ,בעל עברית עשירה שספק אם יש  מישהו שמדבר כמוהו,הוא כותב  בגילוי לב גמור על עצמו וחייו ולא עושה לעצמו הנחות.

קצת אחרי מלחמת ששת הימים ,לונדון כותב את השיר שאמא שלי הכי אהבה,אולי בגלל הזמרת חווה אלברשטיין,אולי בגלל המילים,לשיר קראו ,מרדף',עליו לונדון כותב את הדברים הבאים:

"בעברית מקראית האנשתי את אדמת הארץ כאילו הייתה אדם רדוף,קצר נשימה אך נחוש,זה שיר רע הכתוב היטב ומולחן להפליא,הוא רע כי הוא שקרי,לארצות אין עצבים,הן אינן נרדפות ואינן יראות,ההיסטוריה אינה כתובה בכוכבים ודבר בה אינו בלתי נמנע,לא נרדפנו ,אלא רדפנו,לא כל הפלסטינים שנורו היו לוחמים,רבבות גורשו או ברחו בזמן המלחמה ורצו לשוב לבתיהם,עבור הנמלטים והמגורשים זו הייתה נכבה שניה שהתרגשה עליהם פחות מ20 שנה לאחר הראשונה,הדיבור על אדמה מרגישה ספוגת דם ובעלת יעוד הוא דיבור בעל אופי פשיסטי".זו דעתו של לונדון בדיעבד כמובן

אלו מילות השיר את הלחן כתב נחום היימן

ארץ טובה שהדבש בעורקיה
אך דם בנחליה כמים נוזל.

ארץ אשר הרריה נחושת
אבל עצביה ברזל.

ארץ אשר מרדפים קורותיה,
אלפיים דפים ועוד דף,

עד שנשרף
עוד מעט כל חמצן ריאותיה
בגלל מרוצת המרדף

ארץ אשר ירדפוה אויביה
והיא את אויביה תרדוף במרדף.

היא את אויביה תשיג, אך אויביה
הם לא ילכדוה בכף.

זו הרואה את חייה מנגד
תלויים כעלה הנידף.

היא יראה,
אבל כמו לא היתה כלל מודאגת
תמתין עד לתום המרדף.

תום המרדף מסתתר בנקיק
ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא,

אך לסופו הוא יבוא כמו השמש
אשר ממזרח היא תבוא.

אז לא יותר אמהות תקוננה
ולא על בניהם האבות,

כן הוא יבוא
ורגלינו עד אז לא תלאינה
לרדוף בעקבי התקוות. 

הקורא הנבון צריך לזכור שהשיר נכתב לדעתי בשנת 1968 אחרי מלחמת ששת הימים,צה"ל נלחם במלחמת התשה בתעלת סואץ ובבקעת הירדן

ברור לגמרי שהיום שיר כזה לא יכול היה להכתב או לפחות להיות מחובק על ידי כל העם,אבל בשנה ההיא בקעת הירדן הייתה ארץ המרדפים והרבה חיילים נהרגו שם,כשאני הגעתי לבקעת הירדן בקיץ 1972 שמעתי את שמעם של אריק רגב וגדי מנלה,הראשון היה מח"ט הבקעה והשני היה קצין המבצעים של החטיבה, ועל שמם קראו 2 בסיסים גדולים,מחנה גדי היה בסיס המארבים שלנו והיו שם מים עם טעם של כלור ומחנה אריק  ישב בצומת הג'יפטליק על צלע של הר וכולם הלכו שם באלכסון :-)

אם נחזור לספר ,הוא כותב על תל אביב של שנות ה30,חייה,אנשיה,מתוקף היותו בן של שחקן תיאטרון,גם רכילות שמתאימה לתקופה ,הוא אירוני וציני כמו שלונדון אוהב להיות וגלוי לב ומפוקח,הוא כותב על ירושלים התמימה של לפני מלחמת ששת הימים  וקצת אחריה באופוריה ששררה אז בארץ ,ירושלים  של ילדותי המוקדמת צריך לומר.

באחד הפרקים הוא מספר שאבא שלו לימד אותו לצייר סוס:

"עיגול לעכוז,עיגול לכתפיים,קשת לצוואר וארבע יתדות לרגליים. ציור הראש,משולש שווה שוקיים שחודו קטום היה המסובך ביותר,האפשרות לברוא סוס במחי עפרון משכה אותי עד כדי כך שטיפחתי עדרי סוסים ובהדרגה הרחבתי את הרפרטואר שלי ורשמתי אנשים מוצצים מקטרות,כלבים וציפורים"

הקטע הספציפי הזה שלונדון כותב פגע שוב בפינת הזכרון שלי,סבא שלי כאמור היה צייר ואבא שלי היה אדריכל,כלומר ידע להחזיק עפרון,אני לא נהניתי מהכשרון הספציפי הזה ויצאו לי קשקושים וכשלאבא שלי היה מצב רוח טוב וזמן ביקשתי שיצייר לי סוס ואבא ביד אמן,אשכרה ,היה לוקח דף וביד האדריכלית שלו  היה מצייר לי סוס לתפארת,אני בניגוד ללונדון לא ניסיתי לצייר,אבל הזכרון של אבא שלי מצייר לי סוס הוא זכרון מתוק להפליא שעלה אצלי בעקבות קריאת הספר הזה.

אני לא בטוח אם אפשר ללמוד  מהערבוביה שכתבתי כאן הרבה על הספר,אבל זה מה שיצא לי

בלי קשר:

אתמול אחרי פגרה ארוכה חזרנו ללמוד בישול.אחרי 13 שיעורים שהתקיימו בכפר הנוער מוסינזון בהוד השרון שם המקום לא התאים לסוג הלימודים האלה,בתנאים לא תנאים עד שהקמנו קול צעקה ומחאה ואיימנו שלא נגיע

הנהלת  המכללה חיפשה ומצאה מקום חלופי שנמצא בקרית אריה בפ"ת,שם הקימה 7 מטבחים עם כל הציוד !!!

אתמול  היה השיעור הראשון במקום החדש,לבד מפקקים איומים  וקשיי התמצאות (אני חייב ללמוד להקשיב לוויז,הוייז רצה שארד מכביש 4 בדרך זבוטינסקי לכיוון פ"ת,אני חלקתי עליו,המשכתי עוד 2 קמ' קדימה ונכנסתי לקרית אריה  מהכביש החדש,שם התברברתי כהגן,נכנסת לפקקים איומים וסופי היה שאחרתי להגיע לקורס, בפעם הבאה אני מבטיח להקשיב לוויז

אתמול הייתה גם הפעם הראשונה שבישלנו לבד, אם לא הייתי קם בתחילת השיעור ואומר לשף שאנחנו לא הגענו ללימודים כדי להיות סו שפים שלו,באנו לחתוך ירקות בצורה לא ישרה ,באנו לטעות ,באנו לשרוף מנות ולא לעזור לו להוציא מנות  כאילו אנחנו במסעדה,הוא היה ממשיך לבשל גם אתמול.

נוסף לזה התבשרנו על ידי הנהלת המכללה שהם מפצים אותנו בקורס נוסף של 200 שעות שיקרא קורס התמקצעות  בגלל שסבלנו סבל רב ב13 השיעורים הראשונים,מתנה גדולה מזאת לא יכולה להיות ואני מקווה שכל האנשים בכיתה שלי יסכימו להמשיך לקורס הנוסף כי זו מתנה ענקית שניתנת לנו בלי כסף

קטמון המשיכה לנצח גם בסוף השבוע הזה,אנחנו סופרים כבר ארבעה נצחונות רצופים ואנחנו נמצאים במקום הרביעי 3 נקודות מהמקום הראשון ואני מקווה שנמשיך להתקדם

אני סיימתי,תיהיו טובים

 הרווחים בכרום איומים