סיימתי את הספר של ירון לונדון" לו הייתי פיראט".
לפני שאומר כמה מילים על הספר,אחזור ואומר כמו שאני אומר לגבי כל ספר עליו אני כותב:אינני מבקר ספרות,לא הוסמכתי להיות בשום צורה ודרך ואני כותב על הספר מנקודת מבטי כקורא ובמקרה הזה כאוהב השפה העברית
כמו בכל ספר שאני קורא אני מנסה למצוא נקודות השקה אל עצמי וחיי,אני מערבב הכל וכותב פוסט
ירון לונדון נקלע לחיי בשנת 1969,במקרה,כלומר הייתה לו הכרות מוקדמת בפריז עם דוד שלי צפל ישורון,את המפגש ביניהם הוא מתאר בספרו כך:
"התוודענו בפריז,הוא למד בסורבון והתגורר בחדר משרתות מתחת לגגו המשופע של בית ברובע הלטיני, בקיטון זעיר לא הייתה אלא מיטה ומתחתיה ארגז ובו תסריטים שכתב ושיפץ וכתב וצבר"
אז צפל,דוד שלי (אחי אימי)למד קולנוע בפריז,זה היה בשנות ה60 המוקדמות ,אולי סוף שנות ה50,סבא וסבתא שלי ,הוריו,תמכו בו,האגדה המשפחתית מספרת שסבא מכר אט אט את האדמות שהיו לו בבנימינה כדי לעזור לבנו לחיות בפריז,יכול להיות שאני טועה והכרם והפרדס נמכרו כבר קודם,אבל אין ספק שסבא וסבתא שלחו לו כסף כדי לעזור לו להתקיים,ירון לונדון פגש אותו שם והם התיידדו וכשאמא נפטרה ב69 הוא הגיע לשבעה לנחם,אני זוכר אותו למרות שהשבעה זכורה לי במעומעם כי הוא ובייגה שוחט (שר האוצר בממשלת רבין השניה)שהיה עם צפל בצנחנים היו הסלבריטאים היחידים שפקדו את ביתנו והביקור כנראה השאיר אצלי רושם עז
שנים מאוחר יותר ב 1983 ביקש צפל מלונדון לשחק בסרטו "זוג נשוי" ,זה היה סרטו השני של צפל אחרי שחזר ארצה מלימודיו,את הראשון "אשה בחדר השני" ראה קומץ קטן של אנשים והוא ירד מקולנוע גת בתל אביב אחרי פחות משבוע,השני כאמור היה זוג נשוי ולונדון שמעיד על עצמו שהוא לא שחקן הסכים לשחק בסרט את התפקיד הגברי הראשי,הסרט לא צריך לומר נקטל על ידי הביקורת ולונדון שהתערטל שם לבקשת הבמאי לא חזר לתפקידים ראשיים בסרטים
לונדון כותב ביוגרפיה ,ביוגרפיה היא לא סיפור עלילה ויש אנשים שלא נוטים לקרוא סוג כזה של ספרים,אני חוטא מידי פעם בז'אנר הזה,כמובן שזה תלוי מי הכותב.
הוא כותב בצורה מרתקת,האיש ידען גדול ,בעל עברית עשירה שספק אם יש מישהו שמדבר כמוהו,הוא כותב בגילוי לב גמור על עצמו וחייו ולא עושה לעצמו הנחות.
קצת אחרי מלחמת ששת הימים ,לונדון כותב את השיר שאמא שלי הכי אהבה,אולי בגלל הזמרת חווה אלברשטיין,אולי בגלל המילים,לשיר קראו ,מרדף',עליו לונדון כותב את הדברים הבאים:
"בעברית מקראית האנשתי את אדמת הארץ כאילו הייתה אדם רדוף,קצר נשימה אך נחוש,זה שיר רע הכתוב היטב ומולחן להפליא,הוא רע כי הוא שקרי,לארצות אין עצבים,הן אינן נרדפות ואינן יראות,ההיסטוריה אינה כתובה בכוכבים ודבר בה אינו בלתי נמנע,לא נרדפנו ,אלא רדפנו,לא כל הפלסטינים שנורו היו לוחמים,רבבות גורשו או ברחו בזמן המלחמה ורצו לשוב לבתיהם,עבור הנמלטים והמגורשים זו הייתה נכבה שניה שהתרגשה עליהם פחות מ20 שנה לאחר הראשונה,הדיבור על אדמה מרגישה ספוגת דם ובעלת יעוד הוא דיבור בעל אופי פשיסטי".זו דעתו של לונדון בדיעבד כמובן
אלו מילות השיר את הלחן כתב נחום היימן
ארץ טובה שהדבש בעורקיה
אך דם בנחליה כמים נוזל.
ארץ אשר הרריה נחושת
אבל עצביה ברזל.
ארץ אשר מרדפים קורותיה,
אלפיים דפים ועוד דף,
עד שנשרף
עוד מעט כל חמצן ריאותיה
בגלל מרוצת המרדף
ארץ אשר ירדפוה אויביה
והיא את אויביה תרדוף במרדף.
היא את אויביה תשיג, אך אויביה
הם לא ילכדוה בכף.
זו הרואה את חייה מנגד
תלויים כעלה הנידף.
היא יראה,
אבל כמו לא היתה כלל מודאגת
תמתין עד לתום המרדף.
תום המרדף מסתתר בנקיק
ומצפין את פניו במחבוא, במחבוא,
אך לסופו הוא יבוא כמו השמש
אשר ממזרח היא תבוא.
אז לא יותר אמהות תקוננה
ולא על בניהם האבות,
כן הוא יבוא
ורגלינו עד אז לא תלאינה
לרדוף בעקבי התקוות.
הקורא הנבון צריך לזכור שהשיר נכתב לדעתי בשנת 1968 אחרי מלחמת ששת הימים,צה"ל נלחם במלחמת התשה בתעלת סואץ ובבקעת הירדן
ברור לגמרי שהיום שיר כזה לא יכול היה להכתב או לפחות להיות מחובק על ידי כל העם,אבל בשנה ההיא בקעת הירדן הייתה ארץ המרדפים והרבה חיילים נהרגו שם,כשאני הגעתי לבקעת הירדן בקיץ 1972 שמעתי את שמעם של אריק רגב וגדי מנלה,הראשון היה מח"ט הבקעה והשני היה קצין המבצעים של החטיבה, ועל שמם קראו 2 בסיסים גדולים,מחנה גדי היה בסיס המארבים שלנו והיו שם מים עם טעם של כלור ומחנה אריק ישב בצומת הג'יפטליק על צלע של הר וכולם הלכו שם באלכסון :-)
אם נחזור לספר ,הוא כותב על תל אביב של שנות ה30,חייה,אנשיה,מתוקף היותו בן של שחקן תיאטרון,גם רכילות שמתאימה לתקופה ,הוא אירוני וציני כמו שלונדון אוהב להיות וגלוי לב ומפוקח,הוא כותב על ירושלים התמימה של לפני מלחמת ששת הימים וקצת אחריה באופוריה ששררה אז בארץ ,ירושלים של ילדותי המוקדמת צריך לומר.
באחד הפרקים הוא מספר שאבא שלו לימד אותו לצייר סוס:
"עיגול לעכוז,עיגול לכתפיים,קשת לצוואר וארבע יתדות לרגליים. ציור הראש,משולש שווה שוקיים שחודו קטום היה המסובך ביותר,האפשרות לברוא סוס במחי עפרון משכה אותי עד כדי כך שטיפחתי עדרי סוסים ובהדרגה הרחבתי את הרפרטואר שלי ורשמתי אנשים מוצצים מקטרות,כלבים וציפורים"
הקטע הספציפי הזה שלונדון כותב פגע שוב בפינת הזכרון שלי,סבא שלי כאמור היה צייר ואבא שלי היה אדריכל,כלומר ידע להחזיק עפרון,אני לא נהניתי מהכשרון הספציפי הזה ויצאו לי קשקושים וכשלאבא שלי היה מצב רוח טוב וזמן ביקשתי שיצייר לי סוס ואבא ביד אמן,אשכרה ,היה לוקח דף וביד האדריכלית שלו היה מצייר לי סוס לתפארת,אני בניגוד ללונדון לא ניסיתי לצייר,אבל הזכרון של אבא שלי מצייר לי סוס הוא זכרון מתוק להפליא שעלה אצלי בעקבות קריאת הספר הזה.
אני לא בטוח אם אפשר ללמוד מהערבוביה שכתבתי כאן הרבה על הספר,אבל זה מה שיצא לי
בלי קשר:
אתמול אחרי פגרה ארוכה חזרנו ללמוד בישול.אחרי 13 שיעורים שהתקיימו בכפר הנוער מוסינזון בהוד השרון שם המקום לא התאים לסוג הלימודים האלה,בתנאים לא תנאים עד שהקמנו קול צעקה ומחאה ואיימנו שלא נגיע
הנהלת המכללה חיפשה ומצאה מקום חלופי שנמצא בקרית אריה בפ"ת,שם הקימה 7 מטבחים עם כל הציוד !!!
אתמול היה השיעור הראשון במקום החדש,לבד מפקקים איומים וקשיי התמצאות (אני חייב ללמוד להקשיב לוויז,הוייז רצה שארד מכביש 4 בדרך זבוטינסקי לכיוון פ"ת,אני חלקתי עליו,המשכתי עוד 2 קמ' קדימה ונכנסתי לקרית אריה מהכביש החדש,שם התברברתי כהגן,נכנסת לפקקים איומים וסופי היה שאחרתי להגיע לקורס, בפעם הבאה אני מבטיח להקשיב לוויז
אתמול הייתה גם הפעם הראשונה שבישלנו לבד, אם לא הייתי קם בתחילת השיעור ואומר לשף שאנחנו לא הגענו ללימודים כדי להיות סו שפים שלו,באנו לחתוך ירקות בצורה לא ישרה ,באנו לטעות ,באנו לשרוף מנות ולא לעזור לו להוציא מנות כאילו אנחנו במסעדה,הוא היה ממשיך לבשל גם אתמול.
נוסף לזה התבשרנו על ידי הנהלת המכללה שהם מפצים אותנו בקורס נוסף של 200 שעות שיקרא קורס התמקצעות בגלל שסבלנו סבל רב ב13 השיעורים הראשונים,מתנה גדולה מזאת לא יכולה להיות ואני מקווה שכל האנשים בכיתה שלי יסכימו להמשיך לקורס הנוסף כי זו מתנה ענקית שניתנת לנו בלי כסף
קטמון המשיכה לנצח גם בסוף השבוע הזה,אנחנו סופרים כבר ארבעה נצחונות רצופים ואנחנו נמצאים במקום הרביעי 3 נקודות מהמקום הראשון ואני מקווה שנמשיך להתקדם
אני סיימתי,תיהיו טובים
הרווחים בכרום איומים