כנראה המשכתי כבר הלאה. זה טוב, כי זה אומר שאני בשלב שונה בחיים, ושכחתי כל מני דברים שכבר הייתי אמור לשכוח מזמן. מצד שני זה רע, כי השלב הנוכחי די משעם.
אני משרת בגלילות. בתפקיד ממש סבבה. לא רק בגלל שאני יוצר כל יום הביתה בארבע בערך, אלא בגלל שכן יש בו דברים מעניינים, כן לומדים כן מתקדמים, כן מקבלים מקצוע בעתיד. אבל גם פה יש "מצד שני". כי מצד שני מחשבים ואני זה לא הכי אחי... ולמרות שאני כן מתחיל להיות טוב בזה (בזכות עצמי אגב), זה לא בדיוק מה שאני מתכנן לעסוק בו אחרי הצבא. ממש ממש לא. חיל תקשוב זה לא בדיוק בשבילי, וקצת משעמם לי לעסוק בזה. אני לא רואה את עצמי מתעסק ברשתות, מתקן תקלות ומתקין מדפסות של מפלי בזלת. למרות שברגעים מסויימים, במיוחד כשיש שם הרבה אנשים, זה יכול להיות ממש ממש כיף.
חשבתי לצאת לקצונה יום אחד, או לנסות להעלות פרופיל ואז לעבור להיות תומך לחימה איפשהו. או שבעוד כמה זמן, אחרי שאני אלמד לעומק את התפקיד, לנסות להיות איכשהו מדריך קורסים (וזה מה שאני הכי רוצה). אני לא כל כך יודע איך לעשות את זה, ואני בכלל לא בטוח שיש אופציה כזו, אבל תמיד אפשר לנסות. או להתחנן. למפקד שלי יש הרבה קשרים מן הסתם, ואם אני אהיה מספיק טוב ונחמד אליו אז אולי עוד איזה כמה חודשים זה יראה לו מאוד הגיוני שאני אתקדם הלאה ולא אמשיך בתפקיד שלי. כי עם כל היתרונות אני לא מתכוון לעשות את התפקיד הזה במשך שלוש שנים. איכ.
-
אנ שונא את המפקדת הישירה שלי. היא מתנשאת ומטומטמת. ולמרות שבהתחלה זה היה הרבה יותר גרוע (בעיקר כי עכשיו אני כבר לא שם עליה), אני עדיין לא יכול להסתכל לה בעיניים. כשאני לא מסוגל להסתכל לבנאדם בעיניים זה רק רע.
-
אני קצת תקוע ביישוב המסריח שבו אני גר. אין לי אוטו, כמעט ואין לי חברים עם אוטו, וזה קצת חבל לי. כי הנה אני כותב את ההודעה הזאת ביום שישי בלילה.
כשאתה נשאר בבית ביום שישי בלילה, מעט מאוד דברים יכולים לקרות לך.
ובנימה זו, התחלתי שעורי נהיגה. הגיע הזמן באמת, אידיוט. יכולתי לעשות רשיון כבר איזה חמש פעמים, כולל טסט שלישי בכל אחד מהפעמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
