תעצמו עיניים. דמיינו שמשהו טוב יקרה לכם בעתיד!
תאמינו חזק חזק שזה יקרה לכם (רק שזה לא יהיה יותר מדיי חלומי)
ותאמינו או לא זה יכול באמת לקרות! אני הצלחתי להגשים חלומות שלי!
הנה חלום חדש מוגשם כבר בין רגע :) אני רק רציתי שיהיה טוב והנה הכל מסתדר :)
והנה בזמן שכתבתי עוד חלום שלי בדרך להגשמה :)
ואוו כמה דברים במכה אחת!! רק שהקארמה לא תתפוס אותי בהפוכה..
או שזה הקארמה עכשיו אחריי התקופה הרעה? אני לא יודע אני רק יודע שאני מתחיל להנות באמת מהחיים האלו!
חרדות פחדים שנאה כאבים וכל שאר הבולשיט הזה כבר לא קיים!
הנה הגיעה שעה לדברים אמיתיים לקרות! הנה הגיע השעה תהתמודד עם החיים האמיתיים כמו שהם ועם הידיים על ההגה ששולט בכל זה!
ועכשיו שוב עולה השאלה למי אני לעזאזל כותב פה? או שבעצם השאלה היא למה זה משנה? זה משנה בכלל? העיקר לפרוק איכשהו לא?
להוציא את מה שהולך בפנים!?! טוב הנה קטע קטן סתם בשביל הפאן :
====================================
זה מהדהד לי בראש כמו פלאש-באק...
היא ישבה שם... כאילו לבד. אבל ידעתי שהיא מחכה למישהו. לא למישהו ספציפי, אלא לאחד שיבוא ויאסוף אותה. אני לא העזתי להיות האחד שיעשה את זה. לא העזתי לקום ולהגיד לה שאני רוצה אותה. והיא המשיכה לשבת ולחכות. קמתי והתקדמתי לעברה, באיטיות ובחשש. ידעתי שמשהו עומד להתרחש. ממש חזיתי את מה שקרה ברגע הבא. אפילו שקרו כל כך הרבה דברים במכה אחת חזיתי הכל! היא קמה, מישהו ניגש אלייה, מישהו התנגש בי, משהו עף באוויר לכיווני. הכל עצר לרגע. לרגע אחד יכולתי ממש לראות הכל משותק. ראיתי איך אני הולך לקבל את ההשפלה של החיים שלי, ועוד מול הבחורה המדהימה הזאת. מול האלילה הזאת. והכל היה יכול להיעצר אם רק הייתי קם שנייה לפניי או שנייה אחרי. לא! אפילו אז זה לא היה משנה... זה נועד לקרות. ואני נועדתי להיות הקורבן להשפלה הזאת. הכל חזר לציר הזמן. "לאאא!!..." צעקתי בכל הכוח. המוזיקה נעצרה, צעקות, צרחות, ריצה, אני רואה הכל מטושטש, "תזמינו אמבולנס!" מישהו צעק מתוך הערפל שאפף אותי. ||
אני יודעת שחלק מהאשמה נופלת עליי...
ישבתי וחיכיתי שמשהו יקרה... הרגשתי שמישהו מסתכל עליי כל הזמן. לא רציתי להפנות את המבט שלי כי לא רציתי שהם ישימו לב אליו. לא האמנתי שאני אצליך לצאת מהמצב הזה. הייתי חייבת לעשות משהו. לא יכולתי לסבול את המבט הזה. זה צרב לי בעורף כמו ברזל מלובן. "שיעוף כבר מפה.." חשבתי לעצמי. הכי פחדתי שהוא יעשה את מה שאני בטוחה שהוא רוצה לעשות. אסור לו להעז לעשות את זה! זה יהרוס הכל, לא רק אותי אלא בעיקר אותו. מה אני יכולה לעשות כבר? פתאום הוא עשה את טעות חייו; הוא קם והלך לקראתי. הכל עצר לרגע. חזיתי את מה שהולך לקרות. ראיתי כל רגע ורגע בפירוט! הוא צעד, זה עף לקראתו, גם השני קם, הם צעקו משהו, זה לא הם צועקים, זה בראש שלי. הכל חזר לציר הזמן. "לאאא!..." הוא צעק תוך כדיי נפילה. המוזיקה נעצרה. כולם רצו. מישהו צעק משהו בקשר לאמבולנס. ידעתי שזה מאוחר מדיי. הם תפסו אותי... הצמידו לי משהו לפה. לא יכולתי לנשום. עוד צעקה. הפעם שלי.. ואז הערפל אפף אותי.||
נמאס לי לחזור על זה, עוד פעם להגיד להם..
היא ישבה בדיוק איפה שאמרתי לה לשבת... אני אמרתי לה לעשות את כל זה. אני הריי שולט במצב שהולך פה. המקום שלי החוקים שלי. אני לא מאמין שהיא התנגדה לרעיון שלי. הריי ברור שזה מה שיקרה בסוף. והוא יושב שם ובוהה בה. חושב שהוא יכול לשנות לי את החוקים. אני אמרתי שהיא תשב שם לבדה. המוזיקה רועשת לי באוזניים. אבל ככה זה כשאתה מנהל את ההצגה. אתה חייב לסבול לפעמים בשביל שיצא לך הכל לפי המידה. אז הייתי חייב לשבת פה איתם ולהרגיש את המשחק הזה הפעם. רק הפעם. והנה ההצגה מתחילה. הוא קם ומתחיל לגשת אלייה, היא משתדלת שלא להביט בו בחזרה למבטיי הצליבה שלו. הכל נעצר, כאילו בהילוך איטי, אני יודע בדיוק מה הולך לקרות כי אני זה שיעשה את זה. הוא מתקדם, אני נותן את האות, מתנגשים בו, היא קמה, אני ניגש אלייה, מישהו לוחץ על ההדק. הכל חוזר לציר הזמן. הוא נופל וצועק, היא מסתובבת, אני מחסה את פיה בבד, מישהו צועק על האמבולנס, המוזיקה נעצרה כבר, כולם רצים, צעקות, צרחות, ערפל אופף את כולם...
אני צועק "קאט!" קולם קמים ומתחילים מהתחלה...
כי ככה רציתי שתראו את זה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
