היקיצה מאת קייט שופן. מאנגלית: מירי קרסין. כתר 2010.

"היקיצה" של קייט שופן היא קלאסיקה בסולם מינורי. היא לא מכריזה על עצמה באקורד מרשים של ביקורת חברתית או טרגדיה מגדרית, אלא מגששת בצלילים רכים אל מעמקי הנפש, ומצליחה לגעת בדקויות בלי לתת תשובות נחרצות.

עדנה פונטלייה, אשת איש נשוא פנים בקהילה הקריאולית של ניו אורלינס על סף המאה העשרים, ואם לשני בניו, מתעוררת אל עצמה, אל חושניותה ואל נפשה, בחופשת קיץ אחת, בעזרתם של חבֵרה ומחזר. אבל קודם כול – בעזרתו של הים:

קולו של הים מפתה; לא חדֵל לעולם, מלַחֵש, תובע בקול, ממלמל, מזמין את הנפש לתעות תקופת מה בתהומות הבדידות; ללכת לאיבוד במבוכי ההתבוננות הפנימית.

קולו של הים מדבר אל הנפש. מגעו של הים חושני, הוא עוטף את הגוף בחיבוקו הרך, הקרוב.

ובעזרתה של המוזיקה:

הצלילים הראשונים שמדמואזל רַייס הפיקה מן הפסנתר שילחו רעד עז בעמוד השדרה של גברת פּוֹנטֶליֶיה. זו לא היתה לה הפעם הראשונה ששמעה אמן מנגן בפסנתר. אולי היתה זו הפעם הראשונה שהיא היתה בשלה, אולי הפעם הראשונה שישותה היתה מוכנה לקבל את חותם האמת הנצחית.

היא חיכתה לתמונות שיתקבצו ויזדהרו בדמיונה. לשווא חיכתה. היא לא ראתה תמונות של בדידות, של תקווה, של כיסופים או של ייאוש. אך הרגשות האלה עצמם ניעורו בנפשה, זעזעו אותה, הצליפו בה, כשם שהגלים הכו מדי יום בגופה הנהדר. היא רעדה, היא נחנקה, והדמעות סימאו את עיניה.

ובאמצעות מגע:

הוא הבחין בחושניות החבויה וזו נפרשה לפניו לאִטה כפרח רדום, צמא ורגיש, הודות להבנתו הדקה את צורכי טבעה.

"היקיצה" מעלה שאלות חברתיות, מגדריות, פסיכולוגיות, קיומיות, אך אינו פותר אותן. אני לא יכולה לומר אם צרתה של עדנה פונטלייה היא במוסכמות החברתיות, בנפשה שלה, או בחוסר היכולת הקיומי שלנו בני האנוש לחיות את האינסופי. והעובדה שאיני יכולה לומר, מעידה בעיני על העומק והאותנטיות של היצירה.

השפה של קייט שופן נפרשת אף היא "כפרח... צמא ורגיש" והייתה לי הזכות לערוך את התרגום של מירי קרסין יחד עם מורתי ורבתי בענייני עריכה, רחל שורץ. גם תרגמתי פרק וחצי שהיו חסרים והמתרגמת לא הייתה פנויה להשלימם, וכך זכיתי לגעת בפרח הזה מקרוב.

ועוד משהו על החוכמה שבעלילה, למי שמוכן לספוילרים:

במהלך עלילה משוחרר לגמרי מבנאליה, לא רוֹבֶּר, האהוב של עדנה, הוא שמעיר את החושניות הרדומה שבה, אלא אַלסֶה אַרוֹבַּן, דון ז'ואן ידוע לשמצה, שמוזכר בספר כמה פעמים עוד לפני שהוא מופיע, ושופן יוצרת בכך ציפייה שהיא מופת של בנייה מטרימה ואפיון דמות. היא מפליאה בדיוק פסיכולוגי כרגיל, כשהיא מתארת את רגשותיה של עדנה בעקבות הנשיקה המעוררת עם ארובן:

"אך בין התחושות הסותרות שהסתערו עליה לא היתה בושה ולא חרטה. היא חשה צביטה עמומה של צער משום שלא נשיקת אהבה היא שהסעירה אותה, משום שלא האהבה היא שהגישה את ספל החיים הזה אל שפתיה."

ארובן אינו מרמה את עדנה, היא לא הולכת שולל אחרי חיזורו הריק, והיא אינה מתבלבלת לרגע. בכך ייחודו של הסיפור: לא אישה שהתאהבות גרמה לה לחרוג מן המסגרת ואחר כך הידרדרה עוד ועוד, כמו אמה בובארי: אישה שיודעת את אשר לפניה, ומרגע שנפקחו עיניה, היא בוחרת מתוך חירות, גם כשהחירות הזאת עצובה ומפוכחת.