המלשינים/ חואן גבריאל ואסקס. מספרדית: פרידה פרס-דניאלי. הוצאת כתר

את הספר המלשינים קראתי ברגשות מעורבים. אקדים ואומר שהכתיבה פנטסטית והספר מרתק. הספר עוסק בנושא ההלשנה , בגידה והפרת אמון בין חברים ובכלל. הוא בוחן את הנושא מכמה זוויות, כמו גם את נושא רגשות האשם וניסיונות הכפרה שמקננים באדם כל חייו, ואת ההשפעות המתמשכות על הקורבן, האשם, ובני משפחותיהם.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, נערך בקולומביה, כמו גם במדינות אחרות, מרדף אחר אזרחים אשר משתייכים במקור למדינות הציר- יפנים, איטלקים, ובעיקר גרמנים, תוך שימוש בתירוץ כי אנשים אלה עלולים להיות מרגלים,צינור להעברת כספים, או סתם, פוגעים במורל הלאומי.
בקולומביה מצאו עצמם אנשים אלה ברשימה שחורה, ומשמעותה הייתה פגיעה כלכלית חמורה, החרמת עסקים, פיטורים, הרחקה מלימודים, ואף החרמת חשבונות בנק.
אנשים, שהיו אזרחי מדינה נאמנים במשך שנים רבות, מצאו עצמם לפתע, בגלל ארץ מוצאם, מוגדרים כאויביי העם.
בשלב מאוחר יותר רוכזו האנשים במחנה מעצר, נותקו ממשפחותיהם, ונשברו נפשית. ידוע כי משפחות רבות נהרסו ואנשים היגרו או התאבדו.
אחד הכלים לאיתור "בוגדים" אלה היה הלשנה.
אדם שנשמע אומר מילה טובה על גרמניה או אפילו מתעניין בקורה שם, מעלה זיכרונות על ארץ מולדתו, מדבר גרמנית,נפגש עם גרמנים חשודים, הפך חשוד בעצמו.
בצורה מרתקת, תוך מעקב אחר מלשינים וקורבנותיהם, חושף הספר פן נוסף ואולי ידוע פחות של המלחמה.
ותשאלו, היכן הרגשות המעורבים שהתעוררו בי? הרי מדובר כאן על עוול מוסרי גלוי?
אשיב בכך שאצטט מן הספר קטע המתאר את תנאי השבי במחנה הריכוז של אותם גרמנים, במלון סבנטה, כפי שמספרת אחת מהדמויות המרכזיות:
"המלון היה מלון פאר..שם היו גנים עצומים ואנשים שמשתזפים בבגדי ים...אף אחד לא היה מעלה על דעתו שהגברים האלה הם שבויי מלחמה. זה מה שהיו,לא? שבויי מלחמה שרועים בשמש. שבויי מלחמה שאוכלים עוף צלוי על גבי שמיכה, פיקניק מעורר קנאה. שבויי מלחמה שפוסעים עם ילדיהם ונשותיהם על שבילי אבנים ציוריים ביותר. שבויי מלחמה שמתעמלים באולם התעמלות.." בהמשך מתוארים שבויים אשר שכרו דירות לנשותיהם בעיירה, והיו הולכים לישון איתן בביתן, בליווי משמר.
בעוד שבתחילת התיאורים של גורל גרמנים אלה אשר הוחרמו על לא עוול בכפם, הרגשתי מתקוממת ועורכת השוואות בין יחס זה לבין היחס שזכו לו היהודים בגרמניה בתחילת תהליכי הזוועות שעברו, זועקת את העוול המוסרי משני צידי המתרס, הרי שכשהגעתי לקטעים אלה של הספר לבשה תחושת ההתקוממות שלי פנים אחרות.
איך מעיזים להציג אותם כקורבנות? איך אפשר להשוות את עוגמות הנפש שעברו בבית המלון לשואה באירופה. ולמרות שידעתי שאין כאן נסיון לעשות השוואה אלא להציג עוד פן, ולמרות שהבנתי שגם כאן וגם כאן נעשו עוולות שרירותיות נוראיות בשם הלאומיות, מצאתי עצמי נאבקת באי נוחות.
האישור הפנימי שניתן לי לתחושות אלה היה כשהבנתי שלמרות שאני נוהגת דרך קבע להעביר להורי כל ספר טוב שאני קוראת, את הספר הזה לא אתן לאבי, ניצול השואה לקרוא.
לסיכום, הספר מצויין, כתוב נפלא, ובהחלט מעורר המון מחשבות מכיוונים שונים.
מאת אירית ישראלי