היא רצתה שיתרחש דבר מה - דבר מה, כל דבר שהוא; היא לא ידעה מה.


היקיצה עוקב אחר קורותיה של גב' עדנה פונטלייה, אם צעירה שמתאווה לחיים אחרים, לשינוי, ליקיצה.

בתחילת הנובלה היפה הזו, שתורגמה ע"י מירי קרסין, ונערכה להפליא על ידי לי-עברון ועקנין ורחל שוורץ, אנו מוצאים את עדנה פונטלייה, גב׳ קום איל פו, מבלה את חופשת הקיץ שלה עם בעלה ושני בניה בעיירת קיט, לא הרחק מעיר מגוריה, ניו-אורלינס. לכאורה תפאורה אידילית, אלא שעם אידיליה לא בונים עלילה, וחופשת הקיץ משמשת כר מושלם להתעוררות שעדנה הולכת לחוות.

אל חייה של עדנה נכנס רובר, גבר שצעיר ממנה בכמה שנים בלבד, אך לכל הדעות נתקע איפשהו בשנות הילדות או הנעורים. רובר נטול הדאגה, הפלרטטן, הוא ההפך הגמור מעדנה, שתוהה בסבך פנימי של הרהורים, ושמועקה שאין לתארה במילים, אשר דומה כי הצטברה באיזה חלק בלתי מוכר של תודעתה, מילאה את כל הוויתה בחרדה עמומה. 

רובר 'מנצל' את מצבה נפשי המעורער של עדנה וקונה לעצמו חזקה במחשבותיה ודמיונה. מהופנטת מנוכחותו השובה, עדנה הלכה כעיוורת אחרי כל דחף שהניע אותה. כשזה עוזב למקסיקו, כדי 'לנסות את מזלו', עדנה חוזרת לביתה בניו אורלינס ושבה לשיגרה המשמימה של חייה. אך במהרה היא נכנעת לחיזוריו של מחזר נוסף, אלסה ארובן. הסוף, כמו בכל רומן של המאה התשע-ישרה העוסק בחריגה ובהפרה של הסטטוס-קוו החברתי (transgression), ידוע מראש..

ספרה של קייט שופן מזכיר לא פעם את מאדאם בובארי של פלובר. בסיפוריה הקצרים של שופן, ניכר שהיא הושפעה מהסופר הצרפתי בן תקופתה גי דה מופאסאן, וסביר להניח שגם קראה את רומן המפתח של פלובר, שמופאסאן היה בן חסותו - רומן שהדי השערורייה שעורר כשראה אור בשנת 1857 וודאי עשו דרכם אט אט אל העולם החדש.

נקודת המוצא של שני הסיפורים דומה מאוד: אמה בובארי נישאת לשארל ומייד מרגישה מחנק בחיי הנישואין ואילו עדנה מצאה את עצמה פנים אל פנים עם המציאות כשהתחתנה עם ליאונס, וסגרה מאחורי גווה לעולמים את שעריה של מלכות האהבה והחלום.

כמו כן, גם המבנה התמטי של שתי העלילות כמעט זהה: אישה צעירה נישאת וחווה שיעמום; היא מתאהבת בגבר צעיר ולא מנוסה (לאון אצל פלובר; רובר אצל שופן - ע"ע אהבה לא ממומשת) עד שזה עוזב; הגיבורה מחוזרת ע"י גבר בוגר יותר (רודולף אצל פלובר; אלסה ארובן אצל שופן), דרכיהם נפרדות לפני שהתשוקה ממומשת; האהוב הצעיר חוזר, האהבה מתממשת ומביאה חורבן על כל הסובבים (זהירות, ספוילר).

תוסיפו לזה את העובדה (המקרית, אולי?) שבשתי העלילות משחקות דמות הרוקח ואשתו (מר וגברת הומה אצל פלובר, ומר וגברת רטיניול אצל שופן) תפקיד של ראי למעשי הגיבורה והתנהלותה, ומספקות בכך קנה מידה מוסרי וערכי לפעולותיה, והרי לכם משוואה די ברורה. 

***

גורלותיהן של שתי הנשים קשורים זה בזה, אם כן.


ההתעוררות שעדנה חווה במהלך הנובלה כמו נכפית עליה ממעל, שכן, כמו אמה בובארי, גברת פונטלייה לא היתה אישה-אם, אחת מאלה שסגדו לבעליהן וחשבו זאת לזכות קדושה לבטל את עצמן ולהצמיח כנפיים של מלאכי שרת.


לא ולא: גב׳ פונטלייה, בניגוד לאישה הקריאולית שאינה עושה דבר העלול לסכן את בריאותה אם היא יכולה להימנע מכך [...] אמרה שהיא לעולם לא תקריב את עצמה למען ילדיה או למען כל אדם אחר. היא גם אינה חוסכת בשיפוט הסובבים אותה: ההצצה החטופה הזאת אל ההגמוניה הביתית (של משפ' רטיניול) לא עוררה בה כמיהה, גם לא געגועים. צורת החיים הזאת לא התאימה לה, והיא לא מצאה בה אלא שיממון נורא וחסר תוחלת.

זהו מהלך בלתי נמנע, שסיבותיו ותוצאותיו ידועות מראש, שכן עדיף להתעורר למרות הכול, אפילו לסבול, ולא לשגות באשליות כל החיים.

לבלוג של אטלס

היקיצה מאת קייט שופן. מאנגלית: מירי קרסין. כתר 2010.

"היקיצה" של קייט שופן היא קלאסיקה בסולם מינורי. היא לא מכריזה על עצמה באקורד מרשים של ביקורת חברתית או טרגדיה מגדרית, אלא מגששת בצלילים רכים אל מעמקי הנפש, ומצליחה לגעת בדקויות בלי לתת תשובות נחרצות.

עדנה פונטלייה, אשת איש נשוא פנים בקהילה הקריאולית של ניו אורלינס על סף המאה העשרים, ואם לשני בניו, מתעוררת אל עצמה, אל חושניותה ואל נפשה, בחופשת קיץ אחת, בעזרתם של חבֵרה ומחזר. אבל קודם כול – בעזרתו של הים:

קולו של הים מפתה; לא חדֵל לעולם, מלַחֵש, תובע בקול, ממלמל, מזמין את הנפש לתעות תקופת מה בתהומות הבדידות; ללכת לאיבוד במבוכי ההתבוננות הפנימית.

קולו של הים מדבר אל הנפש. מגעו של הים חושני, הוא עוטף את הגוף בחיבוקו הרך, הקרוב.

ובעזרתה של המוזיקה:

הצלילים הראשונים שמדמואזל רַייס הפיקה מן הפסנתר שילחו רעד עז בעמוד השדרה של גברת פּוֹנטֶליֶיה. זו לא היתה לה הפעם הראשונה ששמעה אמן מנגן בפסנתר. אולי היתה זו הפעם הראשונה שהיא היתה בשלה, אולי הפעם הראשונה שישותה היתה מוכנה לקבל את חותם האמת הנצחית.

היא חיכתה לתמונות שיתקבצו ויזדהרו בדמיונה. לשווא חיכתה. היא לא ראתה תמונות של בדידות, של תקווה, של כיסופים או של ייאוש. אך הרגשות האלה עצמם ניעורו בנפשה, זעזעו אותה, הצליפו בה, כשם שהגלים הכו מדי יום בגופה הנהדר. היא רעדה, היא נחנקה, והדמעות סימאו את עיניה.

ובאמצעות מגע:

הוא הבחין בחושניות החבויה וזו נפרשה לפניו לאִטה כפרח רדום, צמא ורגיש, הודות להבנתו הדקה את צורכי טבעה.

"היקיצה" מעלה שאלות חברתיות, מגדריות, פסיכולוגיות, קיומיות, אך אינו פותר אותן. אני לא יכולה לומר אם צרתה של עדנה פונטלייה היא במוסכמות החברתיות, בנפשה שלה, או בחוסר היכולת הקיומי שלנו בני האנוש לחיות את האינסופי. והעובדה שאיני יכולה לומר, מעידה בעיני על העומק והאותנטיות של היצירה.

השפה של קייט שופן נפרשת אף היא "כפרח... צמא ורגיש" והייתה לי הזכות לערוך את התרגום של מירי קרסין יחד עם מורתי ורבתי בענייני עריכה, רחל שורץ. גם תרגמתי פרק וחצי שהיו חסרים והמתרגמת לא הייתה פנויה להשלימם, וכך זכיתי לגעת בפרח הזה מקרוב.

ועוד משהו על החוכמה שבעלילה, למי שמוכן לספוילרים:

במהלך עלילה משוחרר לגמרי מבנאליה, לא רוֹבֶּר, האהוב של עדנה, הוא שמעיר את החושניות הרדומה שבה, אלא אַלסֶה אַרוֹבַּן, דון ז'ואן ידוע לשמצה, שמוזכר בספר כמה פעמים עוד לפני שהוא מופיע, ושופן יוצרת בכך ציפייה שהיא מופת של בנייה מטרימה ואפיון דמות. היא מפליאה בדיוק פסיכולוגי כרגיל, כשהיא מתארת את רגשותיה של עדנה בעקבות הנשיקה המעוררת עם ארובן:

"אך בין התחושות הסותרות שהסתערו עליה לא היתה בושה ולא חרטה. היא חשה צביטה עמומה של צער משום שלא נשיקת אהבה היא שהסעירה אותה, משום שלא האהבה היא שהגישה את ספל החיים הזה אל שפתיה."

ארובן אינו מרמה את עדנה, היא לא הולכת שולל אחרי חיזורו הריק, והיא אינה מתבלבלת לרגע. בכך ייחודו של הסיפור: לא אישה שהתאהבות גרמה לה לחרוג מן המסגרת ואחר כך הידרדרה עוד ועוד, כמו אמה בובארי: אישה שיודעת את אשר לפניה, ומרגע שנפקחו עיניה, היא בוחרת מתוך חירות, גם כשהחירות הזאת עצובה ומפוכחת.