"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

תמיד אהבתי גשם. 

אני זוכר את עצמי חוזר מבית הספר בגיל שמונה, סביבי ילדים מכוסים מעילים ומוגנים במטריות,

ואני,

פושט את המעיל, מכניס את המטרייה לתיק, מוריד את הקפוצ'ון ונשאר בטי שרט קצרה וכך רץ ומדלג בין ובתוך השלוליות.

אני זוכר את מגע הטיפות מחליקות על הפנים, את הרמת הראש כלפי מעלה כדי ללכוד טיפות גשם בפי, את ההתפעלות אל מול יופי העולם כשהוא שטוף ונקי.

האם הפעם אותה אני זוכר הייתה הפעם הראשונה בה נהגתי כך? מה גרם לי להסתובב בגשם שעה שכולם בורחים מפניו? איני יודע.

מה שבטוח - זו לא הייתה הפעם האחרונה.

ככל שגדלתי, לא עזבה אותי אהבת הגשם אלא רק הלכה והתעצמה.

בתיכון מצאתי חברים לטירוף, ואני זוכר אותנו יחד בגשם זלעפות ראשון, עומדים וצוחקים בחצר בית הספר.

לאחר שהסתיים השיעור האחרון היינו משימים פנינו לכיוון רנדומלי, ומסתובבים ברחובות ריקים מאנשים ומלאים בשלוליות.

הייתי חוזר הביתה כשבגדי ספוגים במיי גשם, ולא עזרו הפצרותיה החוזרות ונשנות של אמי.

משנכנסתי הביתה מיהרתי כמובן למקלחת חמה ובגדים יבשים - העניין הוא להרטב, לא להישאר רטוב.

האמת היא שכשהתחילו הגשמים השנה כבר לא הייתי בטוח. בשנים האחרונות אני מוצא את עצמי מסתתר מהגשם פעמים רבות. אמנם אין זה מפחד הגשם אלא מסיבות שונות (דברים שאסור שיירטבו שנמצאים איתי, או שעלי להראות מכובד ולא רטוב במקום אליו אני הולך), אך עדיין נטע בי הדבר ספק, וכשהתחיל הגשם נרתעתי ממנו אינסטנקטיבית.

אך דאגותיי היו לשווא. במהרה נכנעתי למגע הגשם המלטף, לטעם הגשם ולמראה העולם הנקי כל כך. בפעם הראשונה הבנתי את סוד הקסם של הגשם עבורי. יש בגשם מעין נצחון הטבע על האדם. עם כל תרבות המערב המפוארת והטכנולוגיה האדירה, הנה דבר זה לא השתנה עשרות אלפי שנים: כשיורד הגשם, אנשים בורחים ומסתתרים בבתיהם. ואני, שאף פעם לא הרגשתי באמת ובתמים חלק מהתרבות הזאת, ומבחינה מסויימת תמיד רציתי שהטבע ינצח במאבק הזה, מביט סביבי על האנשים הבורחים לבתיהם, רואה אותם מצטופפים בתחנת האוטובוס או תחת מטריותיהם העפות פתע ברוח ומאיימות להשבר, רואה אותם נתונים לחסדי הטבע, כמו מאז ומעולם, וחסדי הטבע נעימים לי. אני מקבל את הגשם כמו חיבוק של אם אוהבת, מביט אל השמיים ומחייך כשטיפה של גשם נוחתת בזווית עיני. 

תכננתי לכתוב פוסט בנוגע לכל החוקים שמחוקקים עכשיו על מערכת המשפט. אבל אז ראיתי פתאום את הנושא החם וחשבתי לי, למה להתעסק בפוליטיקה, כשדברים כל כך יפים קורים מחוץ לחלון.

והערה לקוראים הפולניים: מעולם לא חליתי בלדקת ראות.

 רק טוב,

שם בדוי