"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

שמתם לב פעם למרכזיות של הזכרון בתרבות שלנו? זכרון של זוועות בעיקר. כיום זה בעיקר יום השואה ויום הזכרון, אבל יש לנו גם את הסיפור של פסח, עם העבדות, והבנים המושלכים ליאור, את חנוכה עם חנה ושבעת בניה, את ט' באב ושאר צומות חורבן ירושלים שהסיפורים על המצור עליה מזכירים את זוועות השואה, ועוד לא מעט סיפורים קצרים על פוגרומים, גירושים, אנוסים וכו'.

העניין הזה מועלה על נס בתרבות היהודית. יש סיפור מפורסם שמסופר על נפוליאון, שעבר ליד בית כנסת בתשעה באב ושמע בכי וצעקות. כששאל את היהודים על מה הם בוכים, סיפרו לו שהם בוכים על בית המקדש. נפוליאון לא ידע במה מדובר ושאל אותם מתי קרה הדבר. התשובה, לפני יותר מ1500 שנה, הדהימה אותו, כי לפי בכיים וזעקותיהם של היהודים חשב שמדובר באירוע שקרה באותו יום. על פי הסיפור אמר נפוליאון אז, כי עם שזוכר ומתאבל כך על עברו, ישרוד כל רעה שתבוא עליו, ויזכה לקוממות. 

הרעיון של הסיפור הזה, שיש ערך בזכרון החי, בכאב, בעצב ובאבל על אירועים היסטוריים, קיים גם בתרבות זכרון השואה. השואה עבור רבים מאיתנו היא חלק מזהותנו וחלק מהאתוס שלנו כעם. חובת זכרון השואה לא מתבטאת רק בזכרון היסטורי, אלא בזכרונות חיים, בצפייה בתמונות וסרטים, תפאורות של גדרות תיל וענידת טלאים צהובים, כאילו אנו מנסים לחוות את הזוועות האלו בעצמנו. אנחנו לא רוצים רק (ולפעמים בכלל לא רוצים) ללמוד מהשואה, אנחנו רוצים לבכות, לכאוב ולהתאבל. זכרון השואה הוא ערך בפני עצמו, ולא נועד רק למטרה מסוימת.

מעניין אותי איך מתייחסים לאירועים דומים בעמים אחרים. ומה זה עושה לנו, העיסוק המתמיד באבל. אני לא חושב שזה רע בהכרח, פשוט מעניין לנסות להסתכל עלינו מבחוץ, לנסות לראות איך אנחנו מתייחסים לשואה, ואיך יכולנו להתייחס אליה אחרת.

דבר אחד מעניין במיוחד בזכרון השואה, ובעצם בזכרון הציוני בכלל, ובכלל זה יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, וחנוכה ול"ג בעומר שקיבלו זווית חדשה: אין זה זכרון מנוון. להפך, זהו זכרון המוביל לפעולה. הפלסטינים זוכרים את הנכבה (שעל השאלה האם התקיימה, באיזו מידה ובאשמת מי נדבר בפעם אחרת), אך המסקנה שלהם היא שעליהם לחזור לבתיהם. לכן, הזכרון הזה משאיר אותם בעמדה של קורבנות, במעמד מתמיד של פליטים. ביהדות אנחנו מציינים את חורבן בית המקדש, אך המסר המרכזי הוא אומללות וציפייה למשיח שיתקן את הדברים. 

זכרון השואה, לעומת זאת, מוביל לעשייה. יש הרואים בו הצדקה לקיומה של מדינת ישראל, יש שרואים בו תמריץ למלחמה עליה. בשם זכרון השואה (וכדי שדבר כזה לא יקרה לנו שוב) אנו מתגייסים לצבא, מסבירים את ישראל בחו"ל, תומכים במערכת הבטחון ובממשלה. בשם השואה (וכדי שדבר כזה לא יקרה יותר לאף אחד) אנחנו נלחמים בגזענות שבתוכנו, בנגעים הרעים, מזכירים את חשיבותה של הדמוקרטיה ומגינים על המיעוטים שבקרבנו.

אני חושב שזו הדרך הטובה יותר לזכור.

תמיד היא מפתיעה אותי, הצפירה. בעיקר כשאני לא בטקסים. אני יודע שהיא תבוא, מכין עצמי מנטלית, ומחכה. כשהיא לא מגיעה אני מקנח את אפי, מגרד בראש או פונה לחבר בשאלה ואז היא מתחילה. תמיד בהפתעה, תמיד תופסת אותי קצת לא מוכן. עם התיק על הגב, מתלבט אם להוריד אותו או להשאר לעמוד איתו ומיד מתבייש בעצמי על כך שאלו המחשבות שרצות לי בראש בזמן הצפירה. חושב לעצמי כמה מגוחך להגיד שהצפירה הפתיעה אותי, ושלא הייתי מוכן, ביום בו מדברים על חיילים נאצים שפורצים בהפתעה לבית. איך אפילו המילה הזו, "מפתיע", מקבלת משמעות שונה כשהיא נאמרת ביום הזה, או מפי ניצולים. איך זו אותה שפה, אך במשמעות כל כך שונה. הרי כשאגיד "מת מרעב" היום, לא אתכוון למה שהתכוונתי אתמול. ומה חושב ניצול כשהוא שומע אנשים אחרים מדברים על רעב, האם הוא בז להם? נפגע? וכשמדברים על אובדן, על כאב, משפחה, סבל, בדידות, הקלה, תקווה. מה המילים האלו עבורנו, ומה הן עבורם?

ב45 הדקות שעברו מאז הצפירה התמלא  דף הפייסבוק שלי בסטטוסים שזועמים על הערבים שלא עומדים בצפירה. ניסיתי לחשוב מה הייתי עושה במקומם, והבחנתי בין מספר מצבים: אני בטוח שהייתי עומד בצפירה ביום זכרון לכל אסון דוגמת השואה, בו היו צדדים ברורים של תוקף וקורבן. אני גם בטוח שהייתי עומד ביום זכרון לחללי מלחמות, של כל מדינה מערבית. אחרי מחשבה עם עצמי, אני מאמין שגם הייתי עומד במצריים או בירדן, לזכר ההרוגים במלחמה עם ישראל. אם הייתי נמצא ברשות הפלסטינית, או במדינת אוייב, והייתה צפירה לזכר אנשים שבעיני לא ראויים להזכר, כמו מחבלים או עריצים, הייתי מעדיף שלא לעמוד. מצד שני, כן הייתי עוצר את עיסוקי, ובוחר לי מקום שקט, בו לא ישימו לב אלי להיות בו. ההתעלמות המכוונת של רבים בציבור הערבי, המשך החיים הרגיל לגמרי, משדר חוסר רצון מוחלט ליצור פה משהו משותף. חבל.