כמעט ושכחתי.

אני... לא יודעת אם אני רוצה חבר.

אם אני אתאהב במישהו, ברור שאני ארצה שהוא יהיה החבר שלי. אבל אף פעם לא התאהבתי.

וגם בלי להתאהב - אף פעם לא הכרתי מישהו טוב מספיק, שגרם לי לשקול את האפשרות הזאת.

(כלומר, הכרתי מישהו שנראה ככה, אבל אחרי דייט אחד הבנתי שהוא לא).

אני מפחדת שהסטנדרטים שלי גבוהים מדיי ושאני אשאר בתולה עד גיל 27 (ואל תגידו לי שזה מגוחך, יש אנשים כאלה!).

אבל מצד שני... אני לא רוצה אידיוטים בווגינה שלי.

-

ובמעבר חד: ליידי גאגא באה לטקס פרסי הגראמי בתוך ביצה.

מה שמצחיק זה שגם עם הביצה, ההופעה שלה הפעם הייתה ההופעה הכי פחות מטורפת שלה. היא נתנה לשיר לדבר בעצמו. זה היה מרענן, ואני אומרת את זה בתור מישהי שכן נהנית מהשטויות שלה.

הייתי רוצה שהיא תלבש בגדים פחות שקופים, אבל אני מניחה שאי אפשר לדרוש את זה מזמרת פופ אמריקאית... (אני מרגישה אותו הדבר לגבי ריהאנה, דרך אגב).

הנה ההופעה:

לגבי השיר: אני מסכימה עם הטענות שהוא נשמע כמו Express Yourself. וגם בלי קשר, הוא שיר בינוני. זה מאכזב כי כן חשבתי שהיו לה כמה שירים מצויינים (Telephone, Bad Romance, Eh Eh, Dance In the Dark...).

והבינונית שלו עושה את ההייפ ממש טיפשי. כאילו, "יחליף את I Will Survive בתור ההמנון הלהט"בי"? באמת, אלטון ג'ון? יש לי רק מילה אחת להגיד על זה: פחחחחחחחח.

והייתי יכולה לחיות הרבה יותר טוב בלי המילים הגזעניות. \:

בקיצור: 5/10 על השיר, 8/10 ההופעה... בתקווה שהקליפ יהיה 10/10.

היום בערב הוצאתי את הכלב שלי לטיול. הקפנו את הפארק והגענו לשדרה. באמצע השדרה הייתה חתולה.

היא נראיתה מעט צעירה, או שאולי היא סתם קטנה.

היא הסתכלה עליי ועל הכלב וייללה.

התקרבתי אליה, היא לא התרחקה. הושטתי אליה היד, היא לא התרחקה.

ליטפתי אותה. הפרווה שלה לא הייתה מאוד רכה.

היא הוסיפה ליילל וניגשה לכלב שלי, שהיה אדיש לחלוטין למתרחש, כהרגלו. היא ניסתה להתחכך בחזה שלו, כהרגלם של חתולים חמודים. הוא נרתע. היא המשיכה לנסות, הוא ברח. בסוף היא עיצבנה אותו והוא גירגר ו"תקף" אותה (לא היה נזק, הוא סתם עשה קולות והראה שיניים).

למרות זאת היא הלכה איתנו את כל השדרה, וכל הזמן ניסתה להגיע אל הכלב שלי. בסוף נפגשנו עם פקינז חביב והיא החליטה להתמקד בו ובבעלים שלו, כי הכלב שלי מיהר הביתה.

כל השנים האחרונות אני מפחדת להיות החתולה הזאת. לחפש קירבה של אנשים ולהתקל בכזאת רתיעה, ולבסוף בתקיפה.

אני יודעת שאין לי סיכוי להתחבר עם אנשים אם אני אמשיך לפחד. אבל זה קשה לי.

***

קיבלתי את תעודת המחצית שלי, אפילו שלא רציתי אותה. חשבתי שלא יתנו לי אותה אם אני לא אופיע ביום התעודות. אבל המורה שלי הביא לי אותה היום בכל זאת.

הנזק שעשיתי לעצמי הוא עצום. נכשלתי ב-3 מקצועות. בשאר המקצועות, ציון שנע בין 65 ל75. הציון הכי גבוה - 95 באנגלית.

כמובן שידעתי את זה, אבל זה לא היה כתוב לי על נייר עד עכשיו, ולא ראיתי את הכל בבת אחת.

וכמובן שגם בשנים קודמות התעודות שלי (למיטב ידיעתי) נראו ככה... אבל אז לא קיבלתי אותן, אז אני לא יודעת.

אני מרגישה טיפשה. לא בגלל הציונים, כמובן שציונים אינם מדד לאינטליגנציה. אני מרגישה טיפשה כי אני ממשיכה לעשות לעצמי את זה. כי אפילו עכשיו אני כותבת את הפוסט הזה ב02:02 בלילה למרות שיש לי לימודים מחר.

פשוט נמאס לי מהמסגרת הזאת. אני מרגישה שהיא מוציאה את כל האנרגיות ממני. כל פעם שאני הולכת לשם אני חושבת מחשבות דיכאוניות, כשאין משהו שיסיח את דעתי אני על סף דמעות (מילולית, אני כמעט בוכה).

עוד כמה זמן אני אוכל לשרוד במקום שאין לי בו אף אחד? הן אומרות לי שלא יהיו לי חברים/מכרים אם אני לא אלך באופן סדיר. אבל כן ניסיתי לעשות את זה, ממש עשיתי את כל מה שיכולתי, נתתי את כל מה שיכולתי לתת. בגלל שהתוצאה לא הייתה מושלמת, אתן אומרות שהמאמצים שלי בטלים? ואח"כ אתן מנסות ללמד אותי לא להיות פרפקציוניסטית ולא לחשוב ש"זה הכל או לא כלום"?

ומה יצא מהמאמצים שלי? עכשיו התלמידות שאני איתן בקבוצה באזרחות לא קראו לי כדי לעשות את מטלת הביצוע וקיבלתי 0, ואף אחד לא הודיע לי שמצטלמים לספר מחזור. אני לא קיימת שם. וואקום.

מה שהכי מכביד עליי... זו העובדה שאני כבר בכיתה י"ב ואני עדיין ככה. אני לא יודעת למה אבל בכיתה י"א הייתי בטוחה שבכיתה י"ב כל בעיותיי ייפתרו באורך קסם ושיהיו לי חברים ושאני אקבל ציונים טובים ושאני אלך כל יום... כנראה בגלל שהפסיכולוגית אמרה לי שאם אני אמשיך באותה מגמה אני אהיה במצב ממש טוב. אבל במקום זה באה הירידה הזאת... ובאמת ירדתי נמוך.

***

יש לי ראיון לשירות לאומי ביום שלישי. אני באמת לא רוצה להתראיין כשאני במצב כזה. אין לי מושג מה אני אגיד אם ישאלו אותי על בית הספר.

SIGH.

חנ

הלכתי לבצפר היום והיה זוועה.

אין שם אנשים מגעילים במיוחד. אבל גם אין שם אנשים טובים במיוחד. יש שם אנשים נייטרליים.

שום דבר שם לא מעניין אותי.

היו אנשים שעניינו אותי. אבל אני לא מעניינת אותם. אז אין לי מה להמשיך להתעניין בהם.

וכמובן שאין שום דבר מעניין בלימודים.

אז אני פשוט יושבת שם ובוהה בקירות. וזה מייאש. אומרים לי שזה רק 3 חודשים, או לא יודעת, אבל באמת שאני לא חושבת שאני יכולה לסבול עוד דקה מזה.

בא לי להיות מסוגלת לוותר על זה, אבל אני ממש ממש לא מסוגלת. אין סיכוי שבעולם. אני אהרוג את עצמי ואז אמא שלי תרטש את הגופה.

... גם קיבלתי 88 ו-85 באנגלית. על שאלון F המסכן. אני חושבת שאני טובה באנגלית, ואני טובה בהבנת הנקרא, אז אין סיבה שאני אקבל ציונים כאלה. בינתיים אני רואה רק טעות אחת שבה באמת הגיע לי שיורידו לי נקודות. אבל בשאר הדברים? WTF. עד עכשיו אני לא מבינה. נראה לי שהמורה הזאת סתם מחפשת.

לא יודעת, כאילו, לפחות תני לי להצטיין במקצוע שאני הכי טובה בו, אבל גם זה כבר לא קורה.

בכלל נמאס לי ממנה, היא אשכרה חושבת שהיא תחייב אותי להביא לה את הטיוטה של החיבור שלי ושהיא תתן לי ציון עליה, ואומרת לי "pity" כי אני כותבת בלי טיוטה. לכי לעזאזל. אני שונאת טיוטה, לא רוצה טיוטה ואין סיבה שתהיה לי טיוטה אלא אם אני ממש נתקעת. ונחשי מה? בינתיים לא קיבלתי ציונים נמוכים על החיבור שלי. אז חלאס עם השטויות שלך, את סתם מבזבזת לי את הזמן.

באמת שכל פעם שאני חוזרת לבצפר אני רק מבינה למה אני לא הולכת.

... וזה סוף המרמור שלי על בית הספר. אני אנסה לא לדבר\לכתוב על זה יותר כי זה כבר חופר גם לי. זהו. קחו סיסטאר:

1. לאחרונה אני לא כל כך מתפקדת. לא הלכתי לבית הספר כבר שבועיים בערך ופספסתי המון מבחנים. אני ממש מאוכזבת מזה כי חשבתי שהשנה אני אצליח להוציא תעודה נורמלית, אבל היועצת הבהירה לי שאין סיכוי שאני מצליחה להשלים את הכל... sigh.

אמא שלי כמובן מאכילה אותי בהמון חרא בגלל זה. וכשאני אומרת לה שזה מלחיץ ומכביד עליי היא אומרת שהיא מנסה לעזור לי. וכשאני בוכה בגלל מה שהיא אומרת, התגובה שלה היא "תרגעי, מה כבר אמרתי?!". מתחיל להמאס לי מזה.

2. אני בעיקר מבואסת מעניין התעודה בגלל שאני אמורה לשלוח אותה לשירות לאומי. היועצת אמרה שנביא את הציונים של הבגרויות, אבל הם באמת יסכימו?

לא שזה משנה כי הצבא לא שולח לי את תעודת הפטור. לך תזדיין, צה"ל.

3. הפכתי לפאנגירל פסיכית של IU. היא פשוט כל כך חמודה ומוכשרת ♥ ממש הגירסה הנשית והקוריאנית של ג'סטין ביבר (כי היא גם בת 17. הגירסה הגברית הקוריאנית היא טאמין מ-SHINee. אבל טאמין לא יודע לשיר). מצד שני, אני בספק שג'סטין ביבר יכול לשיר 3 סמי-טונים בנשימה אחת.

4. יצא הכריסמס ספיישל של דוקטור הו (:

מצד אחד, אני מסכימה עם הביקורת על הפרק: אביגיל היא בכלל לא דמות אלא כלי שנועד לקדם את העלילה, והדוקטור היה צריך לעשות משהו בנוגע לאנשים הקפואים. אה, והשורה "בכל הפלנטות חוגגים את כריסמס בחורף"... כן, חוץ מהפלנטה בשם ישראל, לדוגמה. במילים אחרות, סטיבן מופאט צריך להפסיק לכתוב בשביל גברים לבנים נוצרים סטרייטים ולהתחיל לכתוב בשביל כולם.

אבל! ממש נהניתי מהפרק. הוא היה מאוד כיפי. לסטיבן מופאט יש חוש הומור טוב, והוא יודע לספר סיפור. והדוקטור שלו פשוט מקסים.

אני לא חושבת שאני אהנה לצפות בזה שוב, אבל אני כן רוצה לראות את העונה החדשה עכשיו מאוד.

5. קיבלתי 100 במבחן בהיסטוריה אתמול. השתחוו לשליטה החדשה שלכם, כלבות. D:

- חנ.

עריכה:

6. כמעט שכחתי. קצב הורשע. אני ממש שמחה (: התחלתי לדאוג שהוא יתחמק...

אני יודעת שכולם אומרים שזה יום עצוב או דברים כאלה. אבל אני גאה במדינה שלי היום. שגם הנשיא שלה נענש אם הוא אונס.

וכמובן שאני מאוד גאה במתלוננות, שנלחמו למרות כל ההשמצות והקמפיין נגדן. לא כל אחת יכולה לעשות את זה (מסיבות מובנות). זה דורש המון חוזק נפשי.

ניצב בר לב, אתה הבא בתור.

הדפסתי את טפסי ההרשמה של שלומית (עמותה של שירות לאומי לחילונים ודתיים).

למה הדפסתי ולא נרשמתי באינטרנט כמו אדם נורמלי? כי אין אפשרות לכתוב שאני גרה בראשון לציון. באמא שלי.

וגם אם הייתה אפשרות כזאת, קשה לי לסמוך על אתר האינטרנט שלהם אחרי שראיתי את זה:

בחיי שלא עשיתי את זה בפוטושופ, הנה קישור.

(וגם בסיבת הפטור, אפשר לבחור "רפואי", "בריאות" או "פרופיל 21"... אבל זה לא אמור להיות הכל אותו הדבר?)

בקיצור, הורדתי את הטפסים והדפסתי אותם.

ובטפסים, שלא כמו באינטרנט, אחרי שבוחרים את תחום ההתנדבות המועדף והאוכלוסייה המועדפת צריך "לנמק מדוע בחרת בתחום שציינת לעיל".

מה לעזאזל אני אמורה לכתוב שם?!

הסתכלתי גם על המקומות שיש עכשיו בראשון, והכל לא ממש נראה לי. כל הדברים הבאמת משמעותיים נשמעים מאוד קשים, וכל הדברים הקלים נראים משעממים.

):

עריכה: ראיתי עכשיו שאפשר להתנדב בשדולת הנשים, OMG OMG OMG בא לי בא לי בא לי!!!