לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

story life


"היומן"

Avatarכינוי: 

בת: 29

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2010    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2010

דמויות +פרק 1


דמויות-
יסמין- אחותה הקטנה של היידן. עברה הרבה דברים קשים בחיים והיא רק בת 19. עם כל בעיית העבר שלה, יסמין לעולם לא עיבדה את אופיה החיובי והחינני, היא חמודה, חכמה, ומעט מרובעת. אוהבת לדבר,  ולפעמים לא כל כך שוקלת כל מילה שיוצאת מפיה.

היידן- אחותה הגדולה של יסמין, היידן לאומת אחותה, זוכרת יותר טוב מצבים קשים שהיו לה בחיים, כיוון שהיא יותר גדולה (בת 21)  ובגלל זה היידן היא ילדה מרדנית, ומאוד סגורה. אך כשהיא נפתחת לבן אדם, היא נותנת את כל אהבת, ופתאום מגלים שמתחת לכל התדמית הקשה, נמצאת בחורה, רגישה ופגיעה כמו כל אחד מאיתנו.

קייט - חברה של ביל. ביצ'ית אמתית! הדבר שהכי מעניין אותה זה כסף, ותהילה. 

ביל וטום - אין מה לפרט ;) 

עלילה-

אוקיי, אז הסיפור הוא בהשראה של סרט שראיתי, שנקרה המעריצה הכי גדולה. לקחתי משם קטעים נבחרים, אך העלילה שונה. אז בקיצור אם אתם רואים דמיון בין הסיפור לסרט אל תכתבו נאצה וכל הבול שיט הזה, ממש מקווה שתאהבו את הסיפור =)

 

 

פרק 1-

בין כל האנשים במסיבת החוף רקדנו אני וביל, הרגשתי לרגע כאילו רק אני והוא בחוף, מוזיקה שקטה התנגנה ברקע, ואנחנו רקדנו צמודים ומאט מתרגשים...  הגענו.. הגענו...

 

"יסמין! הגענו" אחותי הגדולה היידן  צעקה עלי וניערה אותי שאני יקום, התמתחתי ויצאתי מן המונית,

הגענו לכפר נופש מבודד, הכפר נמצא די בשום מקום, ואיזה עשרה ביתנים היו מפוזרים בכל האזור, לכל ביתן הייתה חצר ענקית ומבודדת מאוד משאר הביתנים. אני ויסמין הלכנו לקבלה ועשינו צ'ק אין ( מתי שלוקחים את המפתח לחדר, ונרשמים בקבלה, הסיטואציה נקראת צ'ק אין לכל מי שלא יודע) הגענו לביתן מספר 10 והתחלנו לפרק את המזוודות,

"היידן, מתי שעושים צ'ק אין, הפקידה לא צריכה לרשום אותנו במחשב?"

"אממ.. כן, אני חושבת שהיא צריכה, למה?"

"פשוט, לא שמתי לב שהיא רשמה אותנו, מוזר"

"כן, לא חשוב, נברר מחר בבוקר, אני כבר מתחילה להיות עייפה"

"בסדר, לילה טוב"

"לילה טוב" אמרה והלכה לחדרה לישון, אני עדיין לא הרגשתי עייפות לכן ישבתי במרפסת והסתכלתי על השמים, פתאום ראיתי כוכב נופל, לא חשבתי פעמים ועצמתי את עיני וביקשתי משאלה. משאלה שכבר שנתיים אני רוצה. הדבר שעליו אני חולמת כל לילה. ביל. השעות התחילו להיות מאוחרות, אני הלכתי לחדר, ניסיתי להדליק את האור אך האור לא עבד, הפסקת חשמל כנראה. נשכבתי במיטה ותוך דקות אחדות נרדמתי.

 

נקודת מבט של ביל-

בבוקר היה לנו ראיון עם מגזין אופנה ידוע בגרמניה, אחר הצהריים סאשן חתימות ובערב עוד הופעה. שיגרה. אחרי היום הארוך נעמדתי מחוץ לדלת הכניסה של הבית, הוצאתי את המפתחות, ובדרך הסתכלתי בשעוני לראות מה השעה. השעה הייתה 20:31, 'מוזר' חשבתי לעצמי, סיימתי את כל מתלות היום יותר מוקדם ממה שחשבתי. נכנסתי לבית וראיתי באמצע הסלון שלי את קייט! חברה שלי מנשקת גבר זר, ושניהם חצי ערומים,

"מה קורה פה?!" אמרתי מופתע,

"ביל, חזרתה יותר מוקדם, אני.. כאילו.. זה לא..."

"מה קורה פה?" שאלתי בשוק,

"ביל, אני זה..."

"זה לא מה שאני חושב  נכון?" אמרתי בתוקפנות, והיא רק השפילה מבט,

"כמה זמן זה קורה?" שאלתי בקושי, שמחנק בגרוני,

"חצי שנה" אמרה עדיין בראש כלפי מטה, לא יכולתי להחזיק יותר את הדמעות והן יצאו לא בשליטה

"תעופו מפה, שניכם!!!" קייט עשתה כדברי ויצאה במהירות מהבית, הבחור התלבש, וניגש אלי.

"תקשיב, אני מצטער, אני יגיד לך את האמת, היא לא אהבה אותך, היא נמשכה לכסף שלך ולתהילה"

"תעוף עכשיו!" אמרתי וכבר התפרקתי לגמרי, דמעותי כבר פרצו החוצה, והרגשתי כאילו רגלי כבר לא יכולות להרים אותי יותר מרוב כאב, כאב שהתפשט לכל אורך הגוף אבל הצטבר באמצע החזה, על יד הלב. מולי עמדה מראה, הסתכלתי על עצמי, וחשבתי רק על דבר אחד, לברוח! לברוח מהכל! אני לא צריך את זה, אני לא רוצה את זה, אני רוצה להיות במקום שלא מכירים אותי, רק אני! לבד! אבל איפה? חשבתי ולבסוף נזכרתי שדיויד ארגן לנו חופשה באיזה כפר נופש נידך מהכול. מהר הלכתי לחדר, וארזתי מזוודה. הסתכלתי שנייה על הפלאפון שלי ולבסוף זרקתי אותו על המיטה, אותו אני בתוך לא לוקח. לקחתי את הכרטיסים והשארתי מכתב לטום שעזבתי, כמובן שלא רשמתי לאיפה, ורשמתי לו שאני יחזור אבל עדיין לא בטוח מתי, וכמובן סיפרתי לו על קייט, ועל מה שקרה. מה שבטוח, שבנות אני לא הולך לראות בזמן הקרוב.

 

הגעתי לכפר הנופש, הדרך הייתה ארוכה מאוד, והגעתי בשעות הלילה המאוחרות,

"איך אפשר לעזור לך?" פקידה בקבלה שאלה אותי בנחמדות נמרצת למרות שהשעה הייתה לפנות בוקר,

"אמממ.. אני מחפש צימר פנוי"

"רק שניה" אמרה והקלידה במחשב,

"בבקשה, ביתן 10" אמרה ונתנה לי מפתחות לבית.

 

הסתכלתי על המפתח, ועל דלת הבית, פתחתי את הדלת בעדינות וניסיתי להדליק את האור, אך האור לא עבד. מעולה, אני נמצא בחדר בלי חשמל, טוב אני יסדר את זה כבר מחר בבוקר. הדבר שהכי אני רוצה עכשיו זה לישון. חיפשתי את החדר ולבסוף מצאתי אותו, קצת קשה בחושך. הורדתי את בגדי לבוקסר ונשכבתי במיטה לישון.

 

נקודת מבט של יסמין-

פתחתי את עניי וראיתי שאור הבוקר הספיק לכסות את כל החדר, סובבתי את עצמי לכיוון השני של המיטה בחיוך,

"אעאעאע!!" צרכתי בקול חזק,

"אעאעאע" גם זה שהיה מולי צרך,

"מה אתה עושה פה!!" אמרנו יחד, וקמנו במהירות מהמיטה.

נכתב על ידי , 27/8/2010 23:41  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 22 - אחרון


אוקיי הפרק הזה הוא סוג של תשובה לשאלה למה ביל נטש את אבא של קריסטין, ולמה ביל נטש את מרי. הפרק קצת מסובך, חלקכם יותר יאהבו וחלקכם פחות. אז בלי מילים מיותרות הנה הפרק האחרון...

 

פרק 22

הדפים נגמרו לא היה המשך, אז זהו? זה הכול? חשבתי לעצמי.

שמתי את היומן והדפים על השידה והלכתי לישון.

 

קמתי בבוקר, זה היה יום שבת, אין לימודים, הפניתי את מבטי לשידה ופתאום שמתי לב שגם הדפים וגם היומן נעלמו.

"אמא!"

"מה?" שאלה באדישות,

"נגעת אולי במחברת שהייתה על השידה שלי?"

"לא" אמרה. זה לא הגיוני, אין מצב שזה פשוט נעלם?! או אולי כן?

"אני הולכת לאמילי אני יחזור יותר מאוחר" אמרתי לאמי ורצתי לחדר.

לקחתי את התמונה הראשונה של סבתא מרי וביל, הסתכלתי מאחורה על הכתובת ויצאתי לדרכי.

 

רחוב הורדים מספר 15 זה היה הבית. בית פרטי מאט ישן, דפקתי על הדלת מספר פעמים, היא נפתחה ומולי עמדה אישה זקנה, זאת שהייתה בהלוויה.

"ביל בבית?"

"כן קריסטין, את יכולה להיכנס" אמרה בחיוך, היא זכרה את שמי,

ראיתי בסלון עוד זוג זקנים ביל ועוד אחד. התיישבתי על ידם,

"אממ.. יש לי מספר שאלות ביל"

"בסדר"

"ואני מנחשת שאתה טום" הצבעתי על זה שישב על יד ביל,

"האחד והיחיד" אמר בחיוך,

"ואת.. קלואי?" שאלתי והם התפוצצו מצחוק,

"לא, אני קטיה"

"מה?! באמת אתם בסוף ביחד, את וטום?!" אמרתי מאושרת כאילו מישהו גילה לי את הסוף של ספר טוב,

"כן" אמרה שוב בצחוק פעמונים קל,

"אז מה השאלות?" ביל עורר את צומת לבי,

"המון דברים מוזרים היו לי עם היומן, בהתחלה נישפך עליו מיץ אך שום דבר לא קרה, אחר כך מישהי לקחה לי את היומן וכל המילים נעלמו וכשאני קראתי הכול חזר, ובסוף היומן לפתע הופיע סימן של מפתח ומנעול, אבל השיא היה היום.."

"היומן נעלם" ביל השלים את דברי בחיוך,

"איך אתה יודע?" שאלתי,

"זה יומן מוזר, את בטח לא תאמיני, אבל שום דבר לא יכול לקרות לו והוא מתגלה רק למישהו אחד כל פעם. לא משנה מה, את תקראי איך שהוא את כל היומן גם אם הוא חתוך לשניים, איך שהוא תקראי כל חלק גם אם הוא בשני מקומות שונים בעולם, ואחרי שסיימת לקרוא הוא יעלם ולא ישאיר סימן שהיה קיים"

"אבל התמונות הן נשארו, עובדה מהתמונה הראשונה לקחתי את הכתובת" הכנסתי יד לכיס להוציא את התמונה אבל הכיס היה ריק, הוא רק חייך והבין מה קרה,

"איזו תמונה?" אמר בצחוק, הוא ידע שהיא נעלמה,

"אז איך זה נגמר? איך זה הגיוני שאני הנכדה שלך?"

"את מה?" שאל מופתע,

"מה זאת אומרת אני קריסטין קאליץ?!"

"זה לא יכול להיות" אמר בשוק,

"עכשיו זה הגיוני" דיבר בשקט כאילו לעצמו.

"אוקיי אז זה ההמשך, אני ומרי יצאנו די הרבה זמן 10 שנים ליתר דיוק. אבל אז הייתי חייב לנסוע לסיבוב הופעות של חצי שנה, מרי וקטיה לא יכלו לבוא איתנו. יום לפני שעזבנו טוב אממ.. עשינו את זה את יודעת... כמובן שלא פעם ראשונה אבל הפעם היחידה שלא נזהרנו, כנראה באותה תקופה מרי נכנסה להריון עם אחד ההורים שלך.."

"אבא שלי" עניתי לו,

"אז זה בן.. בקיצור היא רמזה לי משהו על ילדים וחתונה, אבל אז אמרתי לה שאני לא יכול להתחתן כי זה יגמור את הקריירה שלי ושל כל הלהקה, שלא נדבר על ילדים, ושטוב לנו עכשיו אז למה להרוס לאט לאט הקשר נותק וכשחזרתי היא לא הייתה, אפילו קטיה לא ידעה איפה היא, היא פשוט נעלמה, חיפשתי אותה המון זמן, להתנצל להגיד לה שאני רוצה ילדים אך לא מצאתי אותה. ביום החתונה של טום וקטיה היא הופיעה, ומאז אמרתי לה שאני כן רוצה ילדים, שאני רוצה להתחתן איתה שאני אוהב אותה, ומאז ועד יום הפטירה הינו יחד"

"זה לא הגיוני, למה אף פעם, אף אחד מהמשפחה שלי לא ראה אותך, ואתה לא אותנו?"

"מרי לא סיפרה לי שהיה לנו ילד, ומעולם לא ראיתי אותו"

"טוב זה אמא שלי סיפרה לי, היה למרי קשה לגדל את אבא שלי לבד, לכן נתנה אותו לאימוץ, ורק אחרי גיל 18 אבא שלי רצה לראות שוב את אימו המקורית, אבל מוזר שהוא אף פעם לא ראה אותך"

"כנראה מרי ניסתה להסתיר אותנו אחד מהשני, היא לא רצתה לגלות לי שיש לה ילד ממני"

"זה לא הגיוני למה שהיא לא תרצה?"
"כי הילד הזה לא ממך!" פתאום קטיה התפרצה לשיחה,

"מה?!" –"מה?!" אני וביל אמרנו יחד,

"אחרי החתונה שלי ושל טום, אני ומרי דיברנו קצת והיא סיפרה לי על הילד, היא סיפרה לי שהוא היה טעות, הוא לא ממך"

"ולא סיפרת לי עד היום?!" ביל התעצבן,

"אני מתנצלת אבל לא יכולתי, הפתחתי לה, היא הייתה החברה הכי טובה שלי, נשבעתי לה לא לספר, במיוחד לא לך"

"אז למה קוראים לי קריסטין קאוליץ?" שאלתי מבולבלת,

"כנראה היא אימצה את שם המשפחה של ביל, וסיפרה לכולם שלאבא של הילד קוראים ביל, כדי שלא נדע מי האבא האמיתי"

"וואו" ניסיתי להקל הכול,

"איך קוראים לאבא שלך?" ביל שאל,

"ווליאם" הוא רק גיחח,

"מה?" שאלתי,

"זה השם המלה שלי, וויליאם קאוליץ טרומפר, איפה הוא היום?"

"הוא מת לפני  13 שנים כשהייתי בת שנתיים"

"עכשיו זה די ברור" קטיה אמרה , "בן כמה היה כשנפטר?"

"אמ.. אמא שלי הולידה אותי כשאבא שלי היה מאוד מאוד צעיר, אבא שלי היה בן 19 ומשהו, ואמא שלי בת 20 כשהיה בן 21"

"ואמרת שרק בגיל 18 אבא שלך חזר לאימו האמיתית" קטיה שאלה,

"כן"

"טוב זה די קל, אז מרי הייתה צריכה להסתיר אותו רק שלוש שנים, זאת לא בעיה גדולה, וחוץ מזה יכול להיות שראית אותו ביל ואפילו לא ידעת מי הוא" קטיה אמרה, די מסופקת מזה שהצליחה לפענח את התעלומה,

"איך הוא נפטר?" ביל שאל,

"הוא נפטר במלחמה"

"אני מצטער"

"כן, זה בסדר"

"אז בעצם אתה ומרי לא נפרדתם חייתם יחד עד היום" אמרתי שמחה,

"כן חוץ מהפרידה הקצרה ההיא, לא נפרדנו לעולם, אני מאוד אוהב אותה ותמיד אוהב רק אותה". השעה כבר נהייתה מאוחרת הייתי חייבת לחזור הבייתה.

 

כשהגעתי עליתי לחדר, ונשכבתי לישון, המון מחשבות עלו לי בראש. שמחתי שביל לא נטש אף אחד, והוא ומרי כן חיו יחד עד שהמוות הפריד ביניהם, ואם מחשבות אלו נרדמתי...

 

לאחר שבוע הלכתי שוב לבייתם אבל אף אחד לא ענה,

"היי" שכנה הגיעה אלי,

"מה את רוצה?" שאלה,

"אני מחפשת את משפחת קאוליץ"

"לא שמעת מה קרה?"

"לא"

"הם נסעו לאיפה שהוא לא מזמן ועברו תאונת דרכים קשה, והם לא הצליחו לשרוד, היא הייתה קשה מאוד" השכנה הלכה ואני נשארתי עומדת, גשם התחיל לזלוג מהשמיים, הרמתי את מבטי למעלה. אני לא עצובה חשבתי לעצמי, אני אפילו שמחה, כי אני יודעת שהם במקום טוב יותר עכשיו, ביל יפגוש את אבא שלי, ושוב יהיה עם מרי, רק שהפעם לנצח...

נכתב על ידי , 22/8/2010 16:21  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק 21


סורי על האיחור פרק הבא פרק אחרון. הפרק יצא קצת קצר אבל יפה ^^

פרק 21

הבנים ירדו מהבמה, טום וביל באו לשבת בשולחן 5. ישבנו כך שביל יושב ביני לבין קלואי וטום יושב ליד קטיה. לבמה עלו כל מיני אנשים מההפקה של טום וביל שדיברו ללא הפסקה. לפתע ביל העביר לי מפית, פתחתי אותה וראיתי שכתוב שם משהו,

'הבנת שהשיר היה בשבילך' חייכתי חיוך ענק,

'נזכרתי בזה שאמרתי לך את המשפט אבל לא האמנתי שבאמת תכתוב שיר על זה' הבאתי לו את המפית חזרה, הוא קרה מה שרשמתי וחייך. "תצאי למרפסת 2 דקות אחרי שאני הולך" הוא לחש לי בשקט,

"אני כבר חוזר" אמר לקלואי ולטום והלך. חייכתי לשנייה, ולאחר 2 דקות גם אני הודעתי שאני כבר מגיעה.

יצאתי למרפסת לא ראיתי את ביל, הייתי שם לבד, נעמדתי מול הנוף, התצפית הייתה על כל העיר,  היה חשוך והמון אורות קטנים מלמטה של העיר.

"היי" ביל בא מאחורי והבהיל אותי כך שקפצתי,

"אוי אני מצטער"

"חחח.. זה בסדר, מה קרה למה רצית שנצא?"

"אממ.. אני צריך לבדוק משהו"

"אוקיי" אמרתי הוא התחיל להתקרב אלי לאט לאט ולבסוף השפתיים שלנו נפגשו, וזה נהפך לנשיקה. פעם ראשונה שאני וביל מתנשקים באמת, הוא התנתק לשנייה,

"רציתי לדעת אם את עדיין רוצה אותי או שעברת הלאה"

"צדקת" אמרתי בחיוך

"בקשר למה?"

"אז כשנפרדנו לשלום, שעזבת לברלין, לא רציתי להגיד לך שגם אם שום דבר לא הולך אני פה בשבילך, רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך, ועוד משהו, זה עדיין לא עבר לי" אמרתי בחיוך והוא המשיך לנשק אותי, הפעם אני עצרתי,

"אבל מה איתך?"

"אני, לעולם לא שחכתי אותך, וגם אז וגם היום וגם מחר אני תמיד אוהב רק אותך"

"וקלואי?"

"בחיים לא אהבתי אותה" אמר בחיוך. המשכנו להתנשק עד ש..

"ביל קאוליץ!" נשמעה צרחה פאקצית התנתקתי ממנו והוא ממני לראות מי זאת למרות ששנינו ידענו בברור,

"קלואי" אמר ברוגע,

"אני לא מאמינה!" אמרה נרגזת והלכה, ביל לא זז מהמקום,

"איפה היינו?" שאל בחיוך,

"אתה לא מתכוון לרדוף אחריה?"

"ממש לא, ואת?" שאל בגיחוח,

"תן לי לחשוב על זה רגע, לא, לא נראה לי שזה אכפת לי" אמרתי בחיוך ואנחנו המשכנו בשלנו. 

נכתב על ידי , 17/8/2010 19:35  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

3,825
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לstory life אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על story life ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)