זה פשוט ככה.
עוד מימי בית הספר היסודי מרמזים על להסתפק במועט, כשהמורה עצמה מפנטזת על ג'ינס במידה קטנה יותר, בעל יותר חתיך, רכב שחור ונוצץ, ולא כיתה של קופים חסרי עתיד ומשכורת של 3 אפסים.
אז נהנים ממה שיש, ותמיד יש גרוע יותר. יש את הילד ההוא בכיתה שאבא שלו מת, והשכנה על כסא הגלגלים, ומה שהראו בחדשות... אבל לפעמים זה פשוט לא מספיק. למה? לא יודעת, זה לפעמים פשוט לא מספיק.
אז אתמול, בין אם זו הייתה התפרצות הורמנלית או סתם יום כבד, אני לא יודעת, אבל חשבתי שלו רק היית יודע מה אני ראיתי... אבל מה הטעם? לא נמאס כבר מסיפורי הילדות הטראגית שלי, והיכלי רעב ושגעון, ובית מקולקל וכאב כואב כואב כל כך... אז מה? לכל אחד יש את סיפור קורע הלב הזה, ולכל אחד יש את השכנה עם הקארמה היותר מכוערת וחברה עם תחת גדול יותר, רק שלפעמים זה פשוט לא מספיק.
פשוט רוצים יותר.
וזה לא סתם פלאפון מודרני יותר, או שאיפה לבית גדול ומושלם... זה... שמיים משוגעים שכאלה וההרגשה ש... רק בעוד שנייה, שתיים... אתה תתנתק. ותעלה למעלה ותהיה גיבור על, תמסור ד"ש לאלוהים מכל הכשלונות ההם למטה ותהיה סופר בלתי מנוצח.
רק שלפעמים זו סתם אורגזמה במקלחת, או חלום על בחורה יפה, ריח של תה, או שהצלחת לגלגל סגריה מהממת. וזה כאילו מספיק יותר, זה המשהו היותר.
קצת פילוסופיה זולה ומכוערת, רק שזה כל כך נחמד להיות שם, בין האותיות השחורות הבנאליות, בתוך תאי מוח מגעילים, המשהו היותר הזה, הסוד של עצמך, הסיבה שאתה ממשיך ללכת ולהתעורר למחרת, הסיבה שמתישהו ראית סוף עולם והיית בטוח שאתה הייצור הכי מיוחד על פני העולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
