איך פגשתי את אבא

ילדים, כשמחפשים בן זוג יש תקופות גאות ותקופות שפל. אבל תמיד חייבים לזכור שגם ברגעים הקשים אסור להתפשר - זה מביא רק עוגמת נפש.

היו ימים שהייתי מדבר עם 3 בחורים במסנג'ר בבת אחת (וזה אומר שהם עברו את סף הסינון הראשוני...), והיו ימים שהייתי בוהה באטרף בלי לקבל אפילו פנייה אחת. אגב, אם אתם כבר שואלים, אני לא ממש זוכר מי פנה אל מי באטרף - אני אל אבא או אבא אלי, אבל הטקטיקה שלי היתה תמיד לכתוב בכרטיס דברים מספיק מתוחכמים כדי למשוך את האינטליגנטים ולדחות את הסתומים. זה די עבד, כי לרוב מי שפנה אלי הגיע עם רזומה לא רע בכלל. הוא לא תמיד היה חתיך עולמי, אבל מניסיון העבר ידעתי שאני לא מחפש את הבחור הכי חתיך בעולם. משיכה ואהבה יכולות לפצות על פגמים כאלה או אחרים.

הבעיה בתקופות השפל היתה שהרבה פעמים היה לי משעמם, ולכן הייתי מוריד את הסטנדרטים קצת, כדי שמישהו יעבור את סף הסינון. גם אם זה אומר לפגוש בחור שעבר את הוועדה על תקן "העדפה מתקנת"... ככה הכרתי את אמנון. האמת היא שבהתחלה הוא באמת נשמע חביב, ואפילו נראה די סביר, אבל כמו כל הטעויות הכרנו מעט מידי לפני שהחלטנו להיפגש לקפה.

קבענו להפגש ברמת החייל, כי זה נשמע נוח יותר מכל מקום אחר. לצערנו השעה כבר היתה די מאוחרת, וכל בתי הקפה באיזור היו תפוסים עד אפס מקום - מה שהוביל אותו מהר מאוד להציע שניסע לאיזור מרכז ת"א. לאחר מחשבה קצרה הסכמתי, ואז הוא הציע שניסע באוטו שלו - כי חבל שנחפש שנינו חניה שם. גם להצעה הזו הסכמתי, כי היא נשמעה הגיונית, רק מאוחר יותר התחלתי להתחרט עליה...

אז נסענו לנו באוטו שלו, וילדים, אומרים שנשים לא יודעות לנהוג, אז מסתבר שגם גברים. או לפחות גבר אחד ספציפי. אמנון נהג כמו מטורף, חותך, לא מאותת - מהרגעים האלה שאתה עוצם עיניים ומתפלל לאלוהים שיסלח לך על כל השנים שלא האמנת בו ויציל אותך מהסיטואציה הנוראה שבה אתה שרוי. אחרי כמה דקות של נסיעת בלהות הגענו ליעדנו ובחרנו בית קפה נחמד על רחוב רוטשילד. במהלך הנסיעה סיפר אמנון בעיקר על העבודה שלו, מסתבר שבתור איש שירות לקוחות אתה נתקל בסיטואציות רבות, משעשעות יותר או פחות. נראה שהוא היה נחוש לספר לי על כל אחת מהסיטואציות האלה כי בכל החלק הראשון של הדייט הוא פשוט עשה זאת. ואני, בחור מנומס בדרך כלל, לא קוטע אנשים - להיפך, השתדלתי לחייך ואפילו לספק מידי פעם איזה צחקוק או הערה בהקשר הסיפור. 

הזמן התקדם לו בעצלתיים, תוך כדי שאנו מכירים כבר את הבוס שלו, העמיתים לעבודה, וחלק לא מבוטל מהלקוחות - הקבועים יותר והקבועים פחות. בדרך גם גיליתי כמה טיפים על "מאחורי הקלעים" של החברה, על שיטות התגמול לעובדים ועוד מגוון פרטים לא-מי-יודע-מה-רלוונטיים. בשלב מסויים החלטתי שלא הגיוני שההיכרות בינינו תהיה כל כך חד צדדית, וניווטתי את השיחה בערמה לכיווני - להפתעתי הרבה, לאחר 3 מילים וחצי "הזכרתי לו" סיפור נוסף על לקוח טורדן במיוחד וכך עבר הכדור בחזרה למגרש שלו. וילדים, המגרש שלו התחיל להיות די משעמם.

בשלב הזה בדייט כבר הבנתי את גודל הטעות, ותוך כדי שאני מקשיב לעוד ועוד סיפורים התחלתי לחפש מוצא בקדחתנות. הבעיה המרכזית היתה שאני תלוי בו כדי שיסיע אותי בחזרה לרכב שלי, בנהיגה המופרעת שלו, כך שלא בא בחשבון לעזוב ולברוח בצעקות. במקום זה, התחלתי לרמוז לו בעדינות שכבר מאוחר ושנזכרתי שאני חייב לקום מחר מוקדם (Yeah right...). לאחר כמה חזרות על המנטרה הזו הוא אפילו קלט את העניין והתחלנו במסע האימים הביתה. ילדים, אתם יודעים שאני לא מאמין באלוהים, אבל בשלב הזה בסיפור קרה נס. הבחור הפסיק לדבר על העבודה שלו!!! הייתי בכזו אופוריה שלא הטריד אותי שהוא התחיל לספר על השירות הצבאי שלו.

לצערי הרב השמחה היתה מוקדמת, כי גם כאן נתקלתי בשרשרת סיפורים ספק מצחיקים ספק מעיקים על שירותו הצבאי. בדרך גם למדתי מגוון פרטים, חשובים פחות וחשובים הרבה פחות לגביו. אבל לבסוף, אחרי שיחה שנמשכה נצח, הגענו בחזרה למגרש החניה בו נמצא הרכב שלי. הודתי לו על הערב, ולפני שיספיק לנסות איזשהו מהלך יצאתי מהאוטו וסגרתי את הדלת. למותר לציין שמאז לא דיברנו זה עם זה...

מעולם לא הייתי בדייט בו סיפרתי כל כך מעט על עצמי, אבל מלשמוע את סיפורי הבחור קשה היה לפספס - הוא לא בשבילי. אין ברירה, ממשיכים לחפש את אבא...