קודם תודה לעשרת הטלפונים ולעשרות המיילים שנשלחו אלי בעיקבת הטור של שבוע שעבר מבטיח לחזור לכולם.

רציתי לספר לכם על ה18 שעות האחרונות בחייה של אימי,על איך שישבנו המשפחה סביב המיטה ומחכים למלאך המוות, על הנסיון לשמור אותך מפניו ובאותו הזמן לחמם את ידייך כדאי שחום גופך לא יברח, אבל החלטתי שהדרך הטובה ביותר היא לספר עליך ועל כל האינפורמציה שהעברת לי בשבועות האחרונים, על השיחות ועל האינפורמציה שעכשיו יושבת אצלי בראש .

ככה זה התחיל:

"אמא שלך רוצה לדבר איתך היא צריכה אותך!! " צעקה לעברי חברה טובה של אמא ואשת סודה בשנים האחרונות, זה קרה לפני מספר חודשים ברגע של שיכורת .

ניסיתי להבין למה היא התכוונה, אבל האסימון לא נפל לי, התקשרתי אליה ושאלתי לפשר המילים והיא שתקה לשנייה ואז אמרה לי " אמא שלך רוצה לדבר איתך, כן איתך, אבל בלי שתשתיק אותה, כשהיא תדבר על היום שאחרי ועל מה שעברה פשוט תקשיב!!.

ואז הקסם קרה, במהלך החודשים האחרונים נוצר מצב שבימי שישי הייתי שוהה במחיצתה בחדר 8 במחלקת נשים והיא דיברה ואני שתקתי והקשבתי …..

והרי חלק מהדברים, אבל רק את החלק שאני יכול לספר לכם וזה כדאי שכל הנשמות הטובות שבכו וכאב להם מהטור הקודם ולאלפי האנשים שביקרו אותנו באוהל הניחומים ילמדו להכיר את אימא שלי קצת יותר.

אמא שלי נולדה שביעית למשפחה של שמונה נפשות הקטנה מבין הבנות .

מכיוון שישראל היתה בתקופה כלכלית מאוד קשה ב1947 ובפריפריה בפרט (קרית שמונה) בבית קטן בין שני חדרים שמשמשים 10 נפשות, לדברי אמא היא ושבעת אחיה נאלצו לישון על הריצפה בחדר ששימש בבוקר כסלון, בסדר של ראש רגלים, רגלים ראש עד גיל מאוחר יחסית .

במשך שנים ההורים פרנסו את שמונת הילדים בקושי רב, סבא שלי אבא של אמא היה משמש כשמש בבית הכנסת ובבוקר מוקדם היה מוכר ירקות בירקניה, אבל בסוף כל יום הוא היה לוקח את הירקות שנשארו ומחלק אותם לשכנים שלא יכלו להרשות לעצמם לשלם אצלו במכולת .

ובכל פעם ששמו של אביה עלה, ניצוץ של דמעה הבריקה בעיניה היא תיארה אותו כאיש חסדים שלעולם לא התלונן (רק על סבתא).

אבל עדין הכסף לא הספיק למותרות כמו ספרי לימוד ולכן במהלך כל החופש הגדול היא עבדה בקטיף של תפוחים במושבים ובקיבוצים השוכנים בשכנות עם קרית שמונה .

ושוב ראיתי את הברק שמתמלא בעיניה, למה את בוכה התעניינתי?, כי בסוף קניתי לאמא בגדים במקום לקנות ספרים במשכורת הראשונה שלי, אוייי אז למה את בוכה?, החזקתי לה את היד וליטפתי קלות, "כי אני מתגעגעת אליה, 25 שנה ואני מתגעגעת אמרה בבכי "והמשיכה מקווה שלא תדע מה זה להתגעגע לאמא" (אמא גילתי זה כואב בלב ובשרירים ובקנה הנשימה זה עושה דמעות ורעידות ).

"חשוב לתת לאנשים יד, חשוב להקשיב להם ולשמוע את כאבם, חשוב להיות לעזר ולתרום מכל הלב ואפילו להגיד תודה ", על מה תודה שאלתי אותה? ,הרי אני תרמתי, הם צריכים להגיד לי תודה.... מה לא?, “לא היא המשיכה.. אתה צריך להגיד תודה ...תודה שאתה לא במקומו, אבל תזכור שרוב האנשים שאתה תעזור להם לעולם לא יחזירו לך, הרבה פעמים נפגעתי מאנשים שנתנתי להם בגדים, קניתי להם אוכל, שילמתי עליהם חובות והכל בסתר כמובן, אבל שהגיע הרגע שלהם לעשות אירוע הם הלכו למקומות אחרים, איפה שלא חיבקו אותם כמוני, וזה כואב לך באיזה שהוא מקום, אבל זהו דרכו של האדם להגיד "תודה" אז אל תיפגע ואל תיקח ללב כי רק ככה הפכתי חולה .

אבל יש אנשים שיודעים להעריך, תראה מתוך כל האנשים שסבבו סביבי מכל החברות- ֿמשפחה יש פה שתיים שלא משות ממיטתי ועוד אולי שתיים שהפתיעו ולא מפסיקות לבקר ולתמוך .

במהלך שירותי הצבאי במחנה עמוס באחת התורניות כמרכזנית נאלצתי להודיע לאחד החיילים שנולד לו אח קטן תינוק, אותו החייל היה ידוע כמופרע גדול, אבל אני נפלתי בקסמו והתחתנו כן אבא שלך והוא עדין מופרע .

את הסיפורים המשפחתיים אני ישאיר לי .

במהלך החיים נלחמו אני ואבא כדאי לפרנס אתכם ביושר ובלי מחסור לא פעם וויתרתי על פרווילגיות כדאי להטיב איתכם, זוכר את הטבעת שקניתם לי עם אבא לכבוד יום ההולדת שלי ונעלבתם שהחזרתי הייתם אז ילדים קטנים? " במעורפל עניתי, היא הביטה בי וחייכה "אבל אני זוכרת, קניתי לכם טלוויזה לחדר לך ולאחיך, וזה לא כמו היום שלכל אחד יש טלוויזה זה בזמנים שטלוויזיה היו מחביאים שהשכנים לא יראו שיש לך .

אמא כל כך ברבה סיפורים סיפרת לי... אני לא יודע מה לעשות עם כל זה?? .

אני רוצה לספר משהו שירים קצת גבות אבל היו לה יכולות מדהימות לצפות את העתיד, וככה המעסה שלה ערן שדו שהוא מאמן הכושר של קרית שמונה בכדורגל קיבל ממנה לפני כל משחק תחזית איך יסתיים המשחק וגם הבטיחה לו ניצחונות ולראיה הפעם היחידה שהפסידו זה היה בשבעה של אמא (למרימי גבה ערן מאמן הכושר שלהם יספר יותר טוב ממני ).

בימים האחרונים שלה היא ביקשה ממני לעביר מסרים לכל מיני אנשים ולעשות סולחה בין מספר אנשים, אבל לפי ההבנה שלי המסרים היו צריכים לעבור אחרי שהיא תצא מבית חולים, אבל במקום זה העברתי את המסרים ועשיתי את הסולחות שהיא ביקשה במהלך השבעה .

כן כזאת הייתה אמא שלי לוחמת, מתחשבת, סולחת ומרחמת, אבל כל זה כבר לא יעזור כי היא לא פה, אבל אנחנו המשפחה נמשיך להעביר את תורתה ואת החינוך שלה לאנשים באשר הם .

לאמא

עברו להם 18 ימים מאז שהלכת ובתוך גופי נשאר חלל אדיר משהו שלעולם לא יתמלא פצע שלא יגליד, ואין אין שום נחמה שאני יכול לקבל מאף אחד, נמאס לי לשמוע שנגעלת מייסוריך, אולי זה נכון ואולי לא אבל בכל זאת קודם היה עם מי לדבר .

הספר בישול שלך בשלבי עריכה וכולם רוצים העתק אוי אימא רק עכשיו אנשים מגלים שאת האוכל בבית את היית מבשלת .

אמא... את חסרה, אנחנו מתגעגעים דומעים ונזכרים בך, האור שהיה בבית כבה ואני רואה את אבא מידי פעם דומע קלות בדרך כלל שאנחנו קוראים קדיש (הוא לא דמיין שהוא ישמע אותנו קוראים קדיש).

כלום לא יכול להכין אותנו לאובדן אני עובד על ניוטרל שלו מרחף אלה במשבר וחופית מבולבלת אפילו

יהב (הנכדה )שואלת עליך הרבה ומבקשת שאני יתפלל חזק כדאי שאלוהים יחזיר אותך נו את רואה נכדה בת 8 לא מתייאשת מחכה לסבתא שתחזור, אוי אמא עשיתי חשבון שאפילו לא עברו 9 שנים מאז קראו לך סבתא, אפילו לא נהנת מהפריווילגיה, כמה שזה נורא הנכדים היו מופתעים שראו בתמונות שפעם לסבתא היה שיער .

אני עובר בנסיעה ליד בית העלמין וחושב שמעכשיו את שם לנצח

אני מתקשה לראות האח הגדול, כי לא יהיה עם מי לסכם מחר לא תאמיני מי מועמד להדחה.

אני מתקשה מתקשה מתקשה לראות את חיינו בלעדיך

מתגעגע אמא

לתגובות ולסיפורים שלכם [email protected]

נשאר עוד חלק אחד אחרון בשבוע הבא ואז אחרי החודש אני יחזור לשעשע אותכם

במהלך כל השבעה חשבתי מה לכתוב פה ביום שאחרי ?לילות שלמים פחדתי מהרגע הזה שאני אצטרך לכתוב עלייך ביום שאחרי , והינה זה הגיע - היום שאחרי .

עמדתי בלוויה שלך (לוויה שלך, אני לא יכול אפילו להגיד את המילה ) שבור ומרוסק, משפיל עיניי אל תוך האדמה בזמן שאת אימא שלי מכסים באדמה, את האישה האדירה הזאת שנשמה רק לפני כמה שעות, שדיברה רק לפני כמה שעות ולראשונה בחיי בכיתי בקול רם צעקתי לשמיים הגשומים למממה ?? אנשים עוברים מולי נוגעים בי, הקפוצ'ון שעל ראשי מסתיר את פניהם, מסתיר אותי והם לוחשים לי "אימא שלך מתה מוות צדיקים ביסורים זה צדיק ,כשערובות השמיים נפתחות בזמן לוויה זה קדושים" ואני נקרע בתוכי וליבי צועק לשמיים לממממה ?אם היא כזאת צדיקה למה ככה ?למה עכשיו? למה ?למה??.

אוי אוי אימא, איך אני אתחיל, אני רק אומר אימא ומתחיל לבכות אני לא מצליח להוציא אות שלא תלווה בדימעה אני מסתכל עליך בתמונה מחייכת אלי וליבי נקרע לגזרים למי אני אקרא אימא למי....? לא ידעתי שהמילה הזאת זמנית , אימא מי היה מאמין שאני יאלץ להיפרד ממך אוי מי היה מאמין .

התקופה האחרונה של המחלה העבירה אותך למצב סיעודי. לא יכולת ללכת וכמעט כל הפעולות שנראות רגילות לנו לאנשים הלא חולים הפכו אצלך למצב בלתי אפשרי וככה, כדי להגיע לשירותים היית צריכה שני אנשים וכנ"ל למקלחת ומי שליווה אותך יודע שאצלך מקלחת זה חובה ולא משנה באיזה מצב גופני או נפשי את נמצאת , כמה נלחמת על המקלחת על השיגרה אבל מי שמכיר אותך כמוני, יודע שאת ולהיות סיעודית זה לא הולך ביחד ובכל פעם שהיית צריכה עזרה ועוד מילדייך היית נקרעת ….לעולם לא אשכח את היום שנאלצתי להעביר אותך מהמקלחת לכיסא הגלגלים לחשת באוזני" גלגל אותי מהמדרגות ארז גלגל אותי וגאל אותי" ...הבושה הרגה אותך, הרבה לפני המחלה. הגאווה והאצילות שלך נרמסו עלידי המחלה הנוראית .

הימים האחרונים שלך היו קשים, המבט שלך התחיל להיות עייף. ראיתי עמוק בתוך עינייך שאת כבר לא נלחמת שאת כבר לא יכולה יותר אבל בכל זאת, האמנתי שיקרה נס. כולנו האמנו בו.

היו ימים שבהם יצאתי מחדרך שבור לאחר שראיתי שמצבך הופך להיות קשה מרגע לרגע , ואת לא מצליחה להתאושש אבל בכל פעם בבוקר כאשר חזרנו היית מקבלת את פנינו מהמיטה מחויכת, פנייך היו חיוורים, עינייך שקועות אבל בשביל שאנחנו נרגע הייתי מנופפת ניפנוף קל בידיך (שבאותה זמן היו כבדות ומלאות נוזלים )ומחייכת בשבילנו.

היום כשנגמרה השבעה אני מתחיל להבין את השיחות של יום שישי את כל הסיפורים שהעברת לי,זה היה סוג של תקציר חייך סיפרת לי על הילדות שלך כמה קשה היה לחיות בקרית שמונה בשנות החמישים בתוך משפחה של עשר נפשות. סיפרת לי על הוריך, על חיי הנישואים שלך עם אבא ועל ערך המשפחתיות ,על כיבוד אב ואם ,על מעשי צדקה וכוחם ואפילו ביקשת ממני לעשות דברים בימים הקרובים, רק לא דמיינתי שאני אאלץ לעשותם אחרי מותך ...אימא כל מה שאמרת לי עשיתי וצדקת. את יתר הדברים אני אשלים, מבטיח .

"ארז, אני לא חיה ולא מתה" לחשת לי... אוי כמה זה היה נכון אבל את, היית כזאת גיבורה נלחמת כמו לביאה לא נתת למחלה לנצח אותך במאבק קצר אלא במאבק עיקש וללא פשרות הבטחתי לך ברגע הפרידה שאני אספר לכולם שאת גיבורה. אז לכולם, תדעו אימא שלי גיבורה היא נלחמה על מקומה בעולם, על המשפחה שלה, על ביתה ומול הנורא מכולם מחלת הסרטן .

ביום האחרון הוזעקנו בבוקר כי הרגע שממנו פחדנו קרה. הדיבור שלך השתבש וזה היה הדבר היחיד שאצלך היה מתוקתק וחד כסכין לאורך כל ההתמודדות עם המחלה וידענו כשזה יקרה הסוף כבר פה. האישה שמהמיטה אירגנה מסיבות הפתעה לחברים, למשפחה ומתנות לנכדים ובנוסף נתנה שירות פסיכולגי לאחיות המחלקה ולבני המשפחה ,דאגה לכך שהאוכל שאנחנו מביאים לך, יחולק לכל הרופאים, לסניטרים, לאחיות וכל הסובבים לאורך כל ימי המחלה והאישפוז אז ברגע שהדיבור נפגע והחדות נפגעה אז אנחנו בצרות .

נכנסתי למחלקה שהפכה אצלנו לבית שני לצערנו והפעם אף אחד מהאחיות לא הסתכלה לי בעיניים למעט הילה(האחות) שישבה שם בקצה החדר ועיניה דומעות זהו, ידעתי שאני נמצא ביום שממנו פחדנו יותר מכול .

נכנסנו כל האחים לחדר נעמדנו בוכים מולך (אוי כמה דמעות הטור הזה מושך ממני ) הסתכלת עלינו מנסה לדבר והמילים לא יוצאים מפיך. אימא... אימא לחשתי אבל לא ענית, העיניים שלך חגו סביבנו במהירות ואחרי יומיים שלא דיברת ברור סיננת בשקט בקול ברור" למה אתם בוכים, למה ?" בגללך, התפרצתי לעברך, כי כואב לך אז אנחנו בוכים. שוב חזרת לדבר לא ברור ונראה שהקשר שלך למציאות נותק ,עברו כמה דקות שנראות כמו נצח. יצאנו מהחדר להתיעצות וכשחזרנו ושוב נעמדנו מולך כולנו הישרת מבט אלינו וסיננת אוהבת אותכם ילדים שלי ….(גם אני אותך אימא )

הוחלט להרדימך לבקשתך למקרה שהמוות קרוב וככה עשתה אורלי האחות והתבקשתי להיכנס להיפרד ממך ראשון. נכנסתי לחדר כבר לא היגבת, בכיתי התקשתי לדבר, העיניים שלך היו פתוחות ודומעות אמרתי לך שאני אוהב אותך הבטחתי לך שאני אשמור על אחיי (ועוד דברים שאני לא ירחיב )ניסית להגיד לי דברים אבל לא הבנתי, שאלתי מה אימא מה אימא כמה פעמים אבל המילים היו קטועות הצלחתי להבין "תשמור עליהם " ואני אוהבת "אבל יתר המילים לא היו ברורות העיניים שלך נעצמו והפרידה הסתיימה זאת היתה פרידה חפוזה לא ככה נפרדים מאמא זה לא פייר .

אחיי כבר נפרדו ממך כשאת מורדמת. ואנחנו יושבים בחדר מנסים לחמם את ידייך שקופאות לאט ,מידי פעם התפרצתי לעברך ,,,קומי אימא קומי די קומי אבל כלום ,ככה חיכינו יום שלם למלאך המוות (אכזרי ) את מבינה אנחנו מחכים לו איפה זה כתוב באיזה ספר כתבו שילדים עומדים שבורים ליד מיטת הוריהם ומחכים למלאך המוות , אבל אימא לא עלית לשמיים בנוכחות ילדייך כמה שאת אצילה חיכית בסבלנות כל היום לרגע שכולנו לא נעמוד בחדר ולקראת חצות נתת את נשמתך לבורא. 7 שנים אחרי אחותך אליס שנפטרה, באותו התאריך בדיוק התאריך שכל כך פחדת ממנו, מאותה מחלה ובאותו גיל ואז, בשניה שנשארת עם אבא לבד החזרת את נשמתך לבורא .

אני יכול לכתוב על היום הזה שמתחיל ב 7 בבוקר ונגמר ברבע לפני חצות דפים על דפים אבל את יודעת מה היה שם .

אימא עברו שבעה ימים ואני כבר מתגעגע כבר חולם עליך כבר מחפש פירושים לחלומות כבר שואל מתי תחבקי אותי שוב ?מתי תנשקי אותי שוב? איך אני אדע עם עשיתי טוב או רע? איך ומה ?? ...אימא אני מתגעגע

אימא אני מבטיח לעשות כל שביקשת אני אשמור עליהם אני אגדל את ילדיי כמו שלימדת אותי אני אלחם בעולם כמו שנלחמת אני אנחם ואעזור לאנשים כמו שעזרת אני אעשה את כלללל מה שלימדת אותי וזה הרבה .

אימא אני מצטער , אני מצטער שניסינו אני מצטער שנכשלנו אני מצטער אני מצטער

אימא אני אוהב אותך ומחכה לרגע שאני אפגוש אותך שוב ותחבקי אותי חזק אימא בקרוב זה עובר מהר אימא אימא אני לא יכול להפסיק להגיד את המילה אימא .

המשך יבוא בשבוע הבא...