במוצ"ש עשינו ערב לזכרך, יותר נכון ערב תודה לכל המשפחה, החברים, הרופאים והאחיות שעזרו ותמכו בך ובנו בימים הקשים שעברנו בלהתמודד עם המחלה כמעט כל מי שנתן כתף היה שם.

זה היה ערב קשה אבל יפה ומיוחד, הקושי להסתכל בתמונות שלך ולדבר עליך בזמן עבר זה מצב שקשה להתרגל אליו.

בתוך המסעדה בזמן שכל הפנים מתבוננות במצגת התמונות שלך שהתחילה אי שם בשנות ה- 60 והסתיימה בימים האחרונים שלך איתנו, בזמן שהוקרנה המצגת שעשתה חופית לא היתה עין שלא בכתה, ואני בטיפשותי לא מעכל את המצב ומצפה שתיכנסי מהדלת ותעמדי שם כאילו מופתעת "מה בשבילי??, לא היתם צריכים נו באמת …. תודה תודה שבאתם! ", ואנחנו נרוץ אליך נחבק ונבכה ונהיה המומים שאלוהים החליט לממש את הפסוק "מחייה המתיים " שאותו אני קורא יום יום מסתכל על המילים ושואל את עצמי יכול להיות שאלוהים יחליט להפתיע ולהחזיר את אמא שלי …...????

הערב בתכנון הראשוני היה מיועד לעשות כתודה ליום שתחלימי, אבל מכיוון שזה לא קרה החלטנו שזה הזמן להגיד ולעשות את אחד הדברים החשובים שלימדת אותנו מאז שהינו ילדים וכמובן שראינו אותך אומרת בזמן שהיית חולה לא הפסקת להגיד "תודה לכם"... "סליחה , סליחה" ובאותו הערב מימשנו את המילה "תודה".

מאז שהלכת ניסינו לעשות מספר דברים כדי שיזכרו אותך ויבינו בכמה לבבות ונשמות נגעת שהיית כאן בינינו, אפילו פתחנו בית כנסת על שמך בתוך האולם (אני צריך מנוחה קשה לכתוב עליך).

שעה אחרי ….....

בית כנסת גדול ויפה שיתן פיתרון לכל תפילות הערבית שנעשות ערב ערב באולם ובכל אולם אחר בארץ בדרך כלל במסדרונות או במעברי המדרגות, וככה למען החוגגים הקמנו בית כנסת ובתוכו מריו הנגר בנה ארון קודש יפה, צנוע, גדול ומרשים כמוך תיקון כמעט כמוך, בימים אלו אנחנו מחפשים לקנות ספר תורה בשביל להכניס בתוך בית הכנסת כדאי שהארון לא היה ריק אלה מלא בחוכמה ,,כמוך .

אבי אדרי לא מש מבית הכנסת וממלא אותו בכל מיני תמונות, ליתר דיוק נתן ידו כמעט בכל פינה בתוכו .

לפני כשבועיים הוא הכין תמונה אדירה ומוארת של עץ ועליו עלי זהב וכל עלה הוקדש לעילוי נשמה יקרה שחסרה לנו, גם סבא וסבתא קיבלו עלה מוזהב (אני מקווה שכבר פגשת אותם )וגם מלצרים שעבדו באולם התגייסו ונהרגו קיבלו עלה, ועוד כמה נשמות יקרות שחסרות בזכותך הם עכשיו לידנו.

בימים שקדמו לאירוע לקחתי על עצמי לעשות את הסרט שיראה את הדבר שהיה חשוב לך ביותר "פרוייקט חייך " -המשפחה- ,לקחתי גלגלים של מסרטה שהיו בבית וקלטות ישנות והפכתי אותם לקובץ דיגטלי .

הסלילים היו מפוזרים בבית ומעולם לא נפתחו לצפיה, כי בעולם של dvd אין מקום לסלילים. מה רבה היתה ההפתעה שבתוך הסלילים נמצא אוצר בלום, כן מי היה מאמין שיש סרט לחתונה שלכם אני לא יודע מי צילם ואיפה מצאתם מסרטה צבעונית בסוף שנות השישים, אבל כנראה שהמציאות עולה על כל דימיון .

זה מוזר אבל באותם ימים חיפשתי רק למי לספר עליך ואל המשפחה אבל קשה למצוא נשמות שיכולות להכיל את העצב האדיר הזה אז מצאתי את עצמי בלילות חוזר מעבודה יושב מול המחשב ועורך את סרט הווידאו בוכה ועורך ונכנס לתוך עולם של דממה (אין קול בסרט ) אבל בתוכו את חייה, צעירה ויפה מובלת לחופה על ידי הסבתות בחיוך צנוע ופנים צחורות כמו ברבור לבן, לו היתה לי מכונת זמן והיו נותנים לי 10 דקות לחזור אחורה לרגע, זאת הנקודה שבה הייתי רוצה להיות החתונה שלכם!!.

כמי שרואה מאות חתונות בשנה כולל שלי החתונה שלכם היתה המרגשת ביותר שראיתי מימי!!.

בהמשך הסרט אנחנו נחשפים לברית שלי, לסבתות מחויכות, למשפחה הגדולה שעוטפת תינוק קטן בחום גדול, אבל הרגע ששבר אותי יותר מהכל, זה החלק שבו אני בתוך זרועותיך מחובק ומוצג לראווה על ידיך למצלמה ולמשפחה, ממש כמו תכשיט שבזה הרגע קנית מילאתי את השקט בשירה של זהבה בן "כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אימא.... " וככה מול המסך של המחשב פתאום זה קרה, הרגשתי אותך מלטפת אותי שוב בחושך ידך נגעה בי, אולי אני שיכור מגעגוע ואולי אני עייף, אבל את חום ידך הרגשתי אני מוכן להישבע.

וככה פריים פריים קטע קטע חוייתי את ילדותי מחדש ואת תחושת המשפחה שאת נמצאת שהיא כל כך חסרה לי, ושוב מחדש ראיתי את ימי ההולדת שחגגת לנו בגנים, את הטיולים המשפחתיים לכינרת לחרמון ולכל מיני פינות חמד בארץ .

לקראת סוף הסרט העלתי כמה תמונות מהטיול הראשון שלך באמריקה עם אבא, בזמן העריכה שמעתי את קולך שוב אחרי שלושה חודשים של געגוע לצלילי קולך ,ואת מספרת לאחד מהדודים על סיפור החתונה שלך עם אבא (את זה לא הכנסתי לסרט ), אבל הקול שלך גרם לי להרגיש שאת כאן פה לידי , נכנסתי לארון הבגדים, הוצאתי את כובע הצמר שהיה על ראשך ברגעיך האחרונים וארוז אצלי בשקית ואקום (שהריח ישאר ) ולקחתי אויר מהריח המדהים שלך ובכיתי.

אחרי יומים אינטנסיביים סימתי את העריכה ונכנסתי למיטה, בבוקר קיבלתי שיחה מפתיעה מאלה שסיפרה לי שהופעת לה בלילה בחלום וביקשת שהיא תמסור לי שאת אוהבת את הסרט שעשיתי הנשמה שלי נרגעה .

הערב התחיל בנאום תודה של אלה שבקושי סיימה אותו, המילים והדמעות התערבבו והקשו עליה לדבר, אין עין שלא דמעה ואין לב שלא נצבט, ולראות שוב את כל החברות והמשפחה שהשקיעו את הימים והלילות בלנסות להוציא אותך מהמצב, ולצידם הרופאים האחיות והסניטרים שהאמינו כמעט כמונו שאת תבריאי כשכולם בחדר ושהכותרת היא "אמא" גרם לי להרגיש שוב בתוך הקן המשפחתי.

אמא אני לא יודע אם את שומעת אני לא יודע אם את רואה או אולי מרגישה אבל את חסרה חסרה חסרה ואני יסיים במשהו שגיליתי באותו מפגש כשאבא הולך לבית העלמין הוא אומר לך אמא תודה! על מה שאת השארת לו (אותנו).

וזאת היתה הזדמנות להגיד לאבא תודה על כל מה שהוא עושה בשבילנו ועל האהבה והתמיכה שהעניק לך אמא, נו את רואה גם אבא כבר אומר תודה.... 

במהלך השבעה של אימי ז"ל (עדיין זה קשה לכתוב את זה ), עברו בתוך אוהל האבלים מאות אנשים ביום ואני לא מגזים, היו הרבה רגעים בלתי נשכחים ועל אחד מהם אני הולך לספר לכם עכשיו .

אני יושב, ראשי מורכן על מזרון בקור של חודש פברואר קפוצ'ון על הראש ודיכאון כבד בלב, אבי שישב באותו הרגע לצידי ידו נגעה קלות בברכי "ארז הוא לחש אתה מכיר אותו? " הרמתי את עיני ומסביבי עשרות אנשים יושבים ומביטים בנו במבט כואב אפילו מרחם, מי מהם שאלתי?, "הבחור השמן שיושב בפינה", הסתכלתי על הבחור שישב בקצה האוהל לבוש קצת מרושל נראה עייף אבל מוכר הוא... לא, אני לא מכיר אבא לחשתי ...שתיקה של אולי שלוש או ארבע דקות מילתא את החלל, חזרתי להביט באבא שהשתתק לרגע ולפתע שוב ראיתי דמעות ממלאות את עיניו, אבא שהוא איש חזק בלי עין רעה שמר את הדמעות לימים שאחרי השבעה, כדאי שאנחנו לא נשבר סביבו ולכן הופתעתי לרגע, מי הברק שמלא את עיניו ההעייפות והשבורות.

אבא, קרה משהו שאלתי?, "אח שלו נהרג בתאונת דרכים לפני 43 שנים, אנחנו ההינו חברים טובים ממש אחים, איזה גבר הוא היה כבר אין כאלה!! הוא סינן בין שפתיו.

שוב הסתררה דממה. אבא, שאלתי מה נזכרת בו עכשיו? העיינים שלו שוב התחילו לדבר, כאשר עזרא(אחיו) נהרג נשבעתי שאם יוולד לי בן אני יקרא לו על שמו "עזרא", רק אמא רצתה שם מודרני אז החלטנו על ארז, כן אתה קרוי על שמו, אבל בכל זאת שתדע, זה חשוב שתדע אפילו משפחתו לא יודעת!!.

שוב עברו להם דקות של שתיקה והבחור המגודל התקרב אלינו והתעניין בשלומנו, אבא הפנה תשומת ליבו אלי ואף עשה בנינו היכרות קצרה, תכיר אמר לו אבא זה ארז בני הבכור, והוא קרוי על שם אחיך עזרא. המבט שלו קפא, העיניים נפרעו לרווחה, על שם אחי? גם עיניו התמלאו דמעות ריגשתם אותי לא ידענו אני חייב לספר בבית .

מאותו היום חיפשתי באינטרנט את סיפור חייו של עזרא יוסף, אבל כנראה שהזמן עשה את שלו ובאותה תקופה בקושי היתה מצלמה, ולכן גם בקושי שיש תמונות שלו למשפחה, ובטח שלא לדבר על אינטרנט, אחרי שכמעט התייאשתי החלטתי לפנות ליגאל אחד החברים של אבי כדאי שיעזור לי ללקט קצת אינפורמציה על עזרא על חייו ועל הקשר האמיץ בינו לבין אבי .

מי אתה עזרא יוסף ?

באותה תקופה תאר באוזני יגאל הינו חיים בעוני יחסי להיום, טלוויזיה לא היה וגם שיעורים לא כל כך עשינו, כך שאת רוב ימינו בילינו ביחד בתנועת הנוער העובד, מכיון שלא היה כסף הינו מתגנבים לאוטבוסים מטפסים על הסולמות שלו שהיו תלויות מאחורה ונוסעים לעפולה, גם על העצים הינו מטפסים כדי לראות סרטים בקלונוע המקומי (למי שלא מבין באותה תקופה לקולנוע לא היה תקרה), היינו קבוצה של חברים המשיך אלי לספר, אני, אבא שלך, יונה ,דדו, ברוך, עזרא ואחיו חזי החבורה היתה מתחילה בבוקר בבית הספר וממשיכה בלילה בשדות של היישובים בעבודה בחקלאות בשביל כמה לירות לבזבוזים, זאת היתה תקופה של תמימות, של יופי, של חברות אמת תקופה שלא תחזור.

הקשר של הקבוצה היה חזק גם שחזי ועזרא עברו לקריות לא נפסק הקשר, מכיון שלא היה סלולרי או טלפונים, היינו נוסעים לבקר אותם עם האופניים כמעט בכל שישי ושבת זאת היתה חברות אמיצה .

אלי שרצה לתת לי פרטים יותר מדויקים העלה בטלפון את אחיו של עזרא אבנר(הבחור מהשבעה) "עזרא הוא סיפר היה בחור חסון, הוא היה בנוי לתלפיות ובתקופה ההיא גברים עם מבנה כמו שלו אוטומטי גויסו לגולני, זאת היתה תקופה שמי שלא שירת בצבא לא היה לא זכות קיום במדינה הוא ציין, ולכן עזרא והיחידה שלו שימשו חוד החנית של גדוד12, והיה אחד הלוחמים שעשו את השינוי במלחמת ששת הימים שהצליחו אחרי קרב מתיש לכבוש את תל פאחר ברמת הגולן וגם בין הבודדים ששרדו את הקרב המפורסם, רוב החיילים של הגדוד נהרגו בקרב על התל, אבל קרב זה גם שינה את הכיוון במלחמה ופתח את הדלת להסתערות של כוחות צה"ל על רמת הגולן" .

אבנר סיפר לי שחזי האח הנוסף שהיה באותה הקבוצה מת מסרטן שנתיים לפני מלחמת ששת הימים ועזרא הפך לגיבור מקומי וגאוות המשפחה המוכה מאז מותו של חזי .

כנראה שגם הזמן לא משכיח מוות של אח אהוב, כי לרגע השתתק אבנר וקול התלהבות הפך לקול רגוע, " ואז הוא הוסיף בשנת 68 אחרי שהשתחרר בגיל 24 בזמן שהסיע את החברה שלו לקרית ים ליד מספנות ישראל בזמן שניסה לחמוק מעדר של פרות (שבאותה תקופה זה היה טבעי ) שחצה את הכביש נכנס חזיתית במשאית של תנובה ונהרג במקום, איך אני יסביר לך המשיך אבנר זה לא כמו היום, אז היו מעט מכוניות על הכביש וגם באותו לילה היו רק שניים ובאותה השנייה הם נפגשו זה קרע את אימא שלי הוסיף ותיאר אבנר, היא שנים עלתה לקבר שלו שבורה זה שבר את החברים שלו שלא האמינו שהאיש החסון והחזק נמחק מהחיים ברגע, ואולי זה מה שגרם לאבא שלך להנציח את זכרו .

תודה שאתה מזכיר אותו כי הוא לא מוזכר באתר של גולני ולא ברשת, ורוב האנשים אפילו לא יודעים על קיומו מעט מאוד וזה חבל כי הוא היה משכמו ומעלה, אנחנו בבית לא נשכח אותו וגם חבריו לא ישכחו אותו ואת הלילה שבו הוא נהרג אני חושב שזה היה ….. בערב שבועות .

Erez.shedo1gmail.com