קשה לי לחשוב שאבדה לי יכולת הכתיבה. הרי מתחילת החודש שעבר ימי מחולקים בצורה מופתית בין עבודה בכתיבה, השלמה של שנת בצורת ספרותית, צפייה בסדרה על חמש נשים ששלוש מתוכן כותבות ושינה. נראה שכל חיי סבים סביב אותן 22 אותיות חמקניות בשפה העברית. את הספרים האחרונים שקראתי לא יכולתי להניח לרגע, ואת שנינותן וכאבן וצחוקן ובכיין של חמש הנשים ההן לא הפסקתי לספוג. את הכתבות חסרות המשמעות בהן מסתכמת עבודתי אניח בצד, שכן כל קשר בינן לבין השפה העברית מסתכם באותיות שמתחברות למילים ולמשפטים ולפסקאות, אבל מאבד את עצמו לדעת ברגע שמופק לאוויר העולם באתר חדשותי גדול.

בכל בוקר בחודשיים האחרונים אני מתפלל לחדשות טובות והפתעות נעימות. אני מסדר מחדש את מחזור התפילה היהודי שלי ומוסיף לו בקשות ותחינות שאינן מן המניין. מעטים הם הימים שבדיעבד מקיימים את התפילות הללו. היום, למשל, ההפתעות הסתכמו בשיחה מאקס ששב מחו"ל ובעובדה ש"מחוברות" נגמרה ללא כל הודעה מוקדמת. כנראה שבדרך לשם (ימינה שמאלה והלאה וכאן) המילה "טובות" נאבדת או מאבדת את משמעותה.

אז לאקס טוב, והוא מחפש את עצמו בזרועותיו של מישהו אחר. וחנה למדה שלאהוב ולהיפגע עדיף מאשר לא לאהוב בכלל (אלוהים יודע שלמדתי את זה על לשד עצמותיי). ובעבודה קשה, ולא מתגמל כלל, אבל זה ממלא את הריק שהמרחק מירושלים הותיר. ואין לי דירה, או מקור חום שאינו השמש והלחות והמצב באופן כללי לא טוב, אבל גם לא רע. אני נלחם בנוירונים שזוכרים לשנוא את עצמם.

כנראה שכן אבדה לי יכולת הכתיבה, שכן אני נלחם בכל מקש כעת על המקלדת. יש בי אותיות שמתפקעות ממשמעות, אך הן כתובות כולן בספרים ובראשי ואינן מוכנות לצאת מידיי אל הכתב. אז אני כותב בראש, ולעתים מפיק איזה שיר או שניים ומכתיר את עצמי ככוכב הנולד הבא בשמי התרבות. ואז אני נזכר שמחר מתחיל עוד יום של עריכה סיזיפית ותחינות להפתעות טובות יותר.