אני לומד על זיכרון. אחרי שעוברים על כל תאי העצב, והאזורים השונים במח אליהם נודדים אותם הפרטים שערבלו את חושינו (אצלי, אני מאמין, החלק של זכרון הריח גדול במיוחד), לומדים שלבני האדם יש יכולת לזכור אפיזודות. מספיק טריגר קטן כדי להעלות את הריח, מזג האוויר, האור, ההרגשה והטעם של אירוע קטן ומשמעותי שחווינו.
אנחנו לא יודעים על חיות שיכולות לעשות את זה. נזר הבריאה או לא?
ובתוך הסינרגיה הזאת, שיחות שמתנהלות בימים האחרונים מצליחות להעיר בי אפיזודות רדומות. אני נזכר באירועים ששכחתי מעצם קיומם (מי היה מאמין שהופעתי בתפקיד ראשי בהפקת חובבים בסינמטק תל אביב? שלוש פעמים?), באנשים שאת צבע העיניים שלהם אני כלל לא זוכר (אבל את טעם הנשיקה הראשונה אני מסוגל לזכור וגם את הפרפרים בבטן), ובריחות ששבו באוויר הירושלמי הנעים ישר אל פרקי אצבעותיי. אני רועד כשאני נזכר ברגע שלפנֵי שידעתי שנפרדים ממני, או בזה שלפני שידעתי שאקבל חדשות טובות, או רעות. ברגע שלפני ההתעוררות או החבטה ההיא באוטו המתהפך.
אך בדיוק כמו לפני השינה, כשמתחילים לחשוב על עצם קיומה ולא מצליחים להרדם, הציפייה הזו לרגעים שלפנֵי לא מקרבת אותם. הם מחכים, כטחנות רוח קטנות בדרך, וממתינים שנטיל את הקוביות וננחת עליהם.
לא יהיו לי עוד רגעים כמו אלה, ולא אראה מחדש (בפעם הראשונה) דברים שכבר ראיתי. אבל הזכרון מצליח להחזיר לרגע קטן את הלמוּת הלב וכבדות הרגליים, את הדגדוג הקל בגב, ואת הריח המתוק של הלילה החם ההוא.
אבל עכשיו אני צריך לנוח ולהרגע, כי מחר עוד שבוע מתחיל ועוד קוביות תוטלנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
