אספר עליי בקצרה:
אני מאוד טוטאלי בהתנהגות שלי. וככל הנראה זה גם מה שגרם לי לפתוח את הבלוג הזה.

אני לא באמת יודע להתבטא מדהים, אבל אני משתדל.

קשה לי מאוד עם ההורים בנוגע לסוגייה הזו, הם כמעט שלא מוכנים לשמוע ממני על דברים כאלה, אבל הם מודעים לבלבול, סיפרתי להם לפני כמעט שנה, וזה מאוד הקל עליי מאז.

היו לי מערכות יחסים גם עם בנות, ובהחלט עמד לי בכמה וכמה מצבים, אבל לא יצא לי "להתלהב" מכל העניין כמו עם בנים.

ומהצד השני הייתה לי מערכת יחסים עם בן אחד, וזה בהחלט הרתיע אותי.

אסקר בקצרה את כל העניין איתו:

אהבתי אותו, באמת שאהבתי אותו, המון. הרגשתי בכל פעם מחדש שאני אוהב אותו יותר ויותר, כאילו שבכל פעם שהתנשקנו בשבילי זו הייתה בדיוק כמו הנשיקה הראשונה. 

לאט לאט התחלתי להבחין בהבדלים בציפיות של שנינו, שמתי לב שהוא נותן פחות ואני נותן יותר, ובנוסף שמתי לב

שאני גם אוכל חרא מזה, וזה מה שגרם לי להתעצבן ממנו, המון.

בסופו של דבר נפרדנו כמובן, לפני כמה חודשים טובים, ומאז אני לא מדבר איתו ואני לא בקשר איתו. איך אומרים- היה ונגמר. התקדמתי הלאה. אבל בהחלט קשה לי להסתכל לו בעיניים בבית הספר, ולהיזכר ברגעים מהעבר איתו.

זה לא קל, אבל אני עובד על זה, אני באמת משתדל.

אני לא אוהב את העובדה שהמיניות שלי הולכת לשני הצדדים, באיזשהו מקום הייתי מעדיף שזה יהיה רק לצד אחד, וזה קשה מאוד כשאני נתקל לפעמים בבחורה שכמעט ואין לי סיכוי איתה. ואיכשהו, דווקא עם בנים, יש לי יותר ביטחון עצמי. ואני שונא את זה. אני מודע לעובדה שזה גם יכול לעבור לי, הנטייה הזו לבנים, מהסיבה הפשוטה אני נער מתבגר, וההורמונים עוד יירגעו לי בשלב מסויים. אבל מה שאני כן שמח זה שלפחות ניסיתי את החוויה הזו עם בנים, וראיתי שזה לא זהב, ושזה לא כזה נוצץ. יש המון חסרונות בעניין. וזה גרם לי בשבועיים האחרונים להיות מטולטל לגמרי, כמעט שחזרתי להתכחש לעובדה שאני נמשך גם לבנים, אבל לרגע ניסיתי לדמיין את החיים שלי בצורה אחרת, מהצד, מה יקרה אם אתכחש ואתכחש, ואיזה חיים יהיו לי אם לא אשלים עם זה.

אבל אני כן משלים עם זה, אני יודע שבינתיים זה קיים, וכל עוד זה קיים אני אולי אוכל לנצל את זה ולהפיק מזה משהו טוב. אבל הבעיה היא שאני לא הולך למקומות כמו "איגי" או ה"מטבחון", כי זה לא מרגיש נוח. אני לא אוהב הרבה אנשים, זה מפחיד אותי.

היו זמנים שלא נמשכתי לכלום, לשום צד, וזה היה הכי מפחיד, אבל לפעמים זה חוזר והולך וחוזר. יש רגעים שעומד לי מחיבוק עם בנות, וזה גם לא הכי נעים. מרגיש מוזר שאני לא מצליח לשלוט בו. אבל זה קורה ולכן אני יודע שהמשיכה לבנות עדיין קיימת אי שם. 

יש ימים מסוימים שאני הולך לידידה מסויימת ומתנשק איתה, ובתכלס זה בהחלט מוריד ממני עצבים, ואני נרגע, וגם עומד והכל, אבל זה מאוד... מרגיש רע. לא יודע להסביר, אני בטוח שאנחנו נפסיק עם זה בקרוב. 

מי שקורא את זה בטח שם לב שאין שום פואנטה לפוסט הזה, אבל זה בהחלט מסדר לי דברים בראש, לסקר את הזמן האחרון

בשעה ומשהו זה לא הכי קל שיש. אבל אני עושה את זה כי אני יודע שהיו מצבים שזה עזר לי, אז למה לא...

אני כועס על הנטייה הזו באיזשהו מקום, כי היא מתישה אותי ומעייפת אותי. כאילו אין בה טעם.

כי בזמן האחרון, בגלל שאני שולל בנים, בגלל שנפגעתי כמו שלא נפגעתי בחיים, אני מסתכל על בנים ומחלקם אני נגעל כמובן, אבל ישנם גם כאלה שאני נמשך אליהם בצורה מטורפת ואני מודע לכך שהם גייז, וזה מעצבן אותי נורא שאני לא יכול לעשות כלום כיוון שאני פשוט מפוחד.

אבל מצד שני זה ה-גיל לדברים האלה, וההורים יודעים שהיה לי קטע עם בן, אבל הם קבעו לי: "זהו, נתנו לך הזדמנות, הבנת שזה לא בשבילך, יאללה תמשיך הלאה, לא צריך יותר... כולם ככה. כולם חארות תאמין לנו".

ומצד אחד יש משהו בדבריהם, אני מרגיש את זה ואני יודע את זה, יש המון המון גייז שהם רודפי סקס, ושזה תכלס מה שמניע אותם בחיים.

אבל לא יכול להיות נכון? חייב להיות לפחות מישהו אחד בגיל הזה שזה לא כל מה שמעניין אותו, לא?

ומי יודע, אולי כשאני מסתכל על בנים ואני נמשך אליהם, אני בעצם חושב עם הזין, כיוון שזה כביכול הדבר ה'נגיש' יותר,

ולכן מרגיש לי בנוח לברוח לזה כשאני חרמן.

אני מוצף מחשבות שחבל על הזמן, אני מניח שאני פשוט אלך לישון עכשיו ואירגע מהכול, 

ואולי, רק אולי, אצליח לחלום איזה חלום נחמד.

לילה טוב.