אני לא מבינה לא יוצא לי כלום. בפרק הראשון התלהבתי וכתבתי וכתבתי ופתאום נעלמו לי הרעיונות.

למרות שבהתחלה היה לי אחלה רעיון , אני צריכה לסדר את זה.

בכל מקרה פרק 2 צולע במיוחד , תהנו ♥

פרק 2

אך לא היה שם איש מלבד המשב רוח שעטף אותי בקור שחדר אל תוך גופי ,
הייתי בטוחה שהיה כאן מישהו יכולתי להרגיש את חום גופו , אך כנראה שדמיינתי.
זה קורה לי כל פעם מחדש שאני נמצאת שם לבדי , אני חולמת אותו ומרגישה את רוחו כאן לידי כל הזמן , אני יודעת שהוא תמיד איתי , בגלל זה אני לא מסוגלת להמשיך את החיים שלי אם מישהו אחר כי אני יודעת שיכאב לו לראות אותי אם אחד. וגם אני לא רואה את עצמי אם מישהו אחר קשה לי לאהוב מישהו חדש ולפחד שפתאום גם הוא יעלם לי כמו תומר אני לא יכולה לקבל את זה שמישהו אחר יעלם לי שוב , שמישהו אחר יכנס לליבי ויגע בי כמו שתומר נגע בי.
קמתי משם שטפתי את רגליי והלכתי משם , ניגבתי את הדמעות שהיו על פניי ויצאתי לעבר הכביש , דאגתי שאף אחד לא יראה אותי , לא רציתי שפתאום המקום שלי יתגלה ואז לא היה לי לאן ללכת. לפתע שמעתי את צלצולו של הפלאפון שלי "כן אמא" עניתי
"איפה את מתוקה ?" שאלה בחמימות , "אני כבר מגיע" עניתי וסגרתי את הפלאפון.
מחר אני אמורה לחזור לבסיס ולא בא לי , אין לי כוח שוב לאסוף לעצמי את השברים ושוב לחזור למקום הזה למקום הארור הזה שבוא תומר הלך והשאיר אותי כאן לבד , אף אחד שם לא מבין אותי , כולם שם קרים חסרי לב , אין להם טיפת רגש.
כשהוא נפטר כמעט ואף אחד לא בכה עליו , חוץ מהחברים הטובים שהוא רכש לו בבסיס , זה היה עצוב לראות את כולם ממשיכים בחיים שלהם כאילו לא קרה כלום.
תפסתי מונית ועליתי לכיוון הבית שלי , כשירדתי בבית ראיתי את אמא שלי מגהצת לי את המדים זה ביאס אותי יותר עצם המחשבה שאני באמת צריכה לחזור לשם מחר , שונאת את יום ראשון בעצם כמו כולם , אין חייל שלא שונא את יום ראשון , דיכאון.
"היי אמא" אמרתי ונישקתי ללחייה
"שוב בכית ?" שאלה אמא , איך היא תמיד יודעת , הרי אני מנגבת את הדמעות כל הזמן לפני שאני בוכה ומביטה בפלאפון שלי כדי לראות אם נשאר סימן.
"אני לא בוכה" צרחתי
"יש אוכל בסיר בישלתי אורז ועוף" אמרה בזמן שניסתה לשנות נושא , ידע שזה כואב לי.
"אני יחמם לי עוד מעט" השבתי ונכנסתי אל המקלחת המים הקרים עטפו את כל גופי וצמררו אותי לכמה רגעים , אהבתי להיכנס למקלחת במים קרים אחרי הים זה כייף זה משחרר אותי ומנקה מימני את כל הזוהמה.
נכנסתי לחדר אחרי שהתארגנתי על עצמי , וסידרתי את התיק שלי שמתי את כל מה שאני צריכה.
חיממתי לי את האוכל , ואחר כך נכנסתי לישון. קמתי מוקדם בבוקר התארגנתי על עצמי לקחתי את התיק את הנשק ואמרתי לאימא להתראות , לעוד שבוע מדכא בבסיס שום דבר לא משתנה האנשים שם אותם אנשים , הכרתי שם חברות אמתיות אבל כל השאר סתם אנשים , היום אמורים להגיע מתגייסים חדשים , אני אוהבת ככה אני מכירה אנשים חדשים , אני משרתת בחייל השריון , הכומתה שלי בצבע שחור ותג היחידה שלי דיי צבעוני ועליו מצויר חרב. אני משרתת במחלקת האג"מ שזה אגף מבצעים שם אני עושה כל מיני דברים כמו לענות לטלפונים ולהכין דוחות מטופשים , בקיצור אני סתם באה לבסיס , פעם שתומר היה , היה לי יותר קל בבסיס היה לי בשביל מי לבוא אבל עכשיו שאני באה לבסיס והוא לא שם מדכא לי , למרות שדיי נחמד לי בבסיס עם החברה אני ממש מסתדרת איתם וצוחקת איתם , אבל לפעמים אני חושבת שאם אני נהנת אז הוא עצבני עליי שאני שמחה שהוא לא כאן אז אני עוצרת את עצמי מלצחוק וקמה והולכת. דיברתי אם הפסיכולוגית שלי אחרי המקרה והיא תמיד אומרת לי שאני צריכה להתגבר ולהמשיך אם החיים שלי הלאה ושזה בטח גם מה שהוא רוצה בשבילי שאני אשמח ויתגבר ויכיר מישהו חדש ויפסיק לבכות כל הזמן.
נכנסתי לבסיס ברגל ימין וכבר הרגשתי יותר טוב , בירכתי לשלום את השומר והמשכתי לדרכי עליתי לחדרי שהוא רחוק רחוק מכל המשרדים והעלייה קשה , תמיד אני מתעייפת אף מחזיקה את עצמי.
"היי אורטלי" אמרה לי שירה החברה הכי טובה שלי בבסיס וחיבקה אותי חיבוק ענקי ומלא אהבה , שירה הייתה מאוד יפה , עיניה היו בצבע חום דבש ושערה חום בהיר , וגופה היה רזה בדיוק במידות הנכונות , נורא אהבתי אותה , התחברנו עוד מהרגע הראשון שהגעתי לבסיס והכניסו אותי לחדר שלה , הרגשתי שהוא נפש תאומה. לפעמים תומר היה מקנא שאני מלא איתה ומדברת איתה מלא , אך הוא למד להבין שיש עוד אנשים חוץ מימנו שאני אמורה להימצא איתם. כשתומר מת שירה הייתה איתי מלא היא גם באה לנחם אותי בבית והייתה איתי תקופה ארוכה הייתה מחבקת אותי ובוכה איתי ביחד כי היא הבינה את הכאב שלי , היא היחידה שבאמת ידעה כמה שאני אוהבת אותו ושכמה טוב לי איתו , אני מספרת לה הכל. גם היא משתפת אותי בכל מה שעובר עלייה ובכל החוויות שלה בשישי , תמיד יש לה מה לספר לפעמים אני יושבת ומקשיבה שעות לסיפורים המרתקים שלה בעוד שלי אין מה לספר חוץ מזה שבכיתי וצרחתי ודיברתי אל עצמי ואף אחד לא ענה לי.
"היי אהובה" אמרתי ונכנסתי איתה אל החדר סידרתי את הדברים שלי וישר היא אמרה כמו תמיד , כמו בכל יום ראשון ,
"את חייבת לשמוע את לא מבינה מה קרה ביום שישי" אמרה.
"כרגיל , שומעת" אמרתי וצחקתי צחוק קטן וזעיר.
"אה קודם כל הגיעו חיילים חדשים , את לא מבינה איזה חתיכים הם" היא אמרה מבלי להתחשב
"יפה" אמתי בעצב. ידעתי שאני צריכה להמשיך הלאה ושאני מבאסת אותה כל פעם אם הדיכאון שלי , תומר לא היה בעלי וזה טבעי שאני יכיר מישהו אחר למות שפחדתי לא ידעתי איך אני יקבל את זה שמישהו אחר ינשק לשפתיי וזה לא יהיה תומר.
לשבתי מדי ב' , ויצאנו מין החדר ירדנו למטה לכיוון המשרדים נכנסתי אל הבניין של השלישות וכבר ישבו שם 4 חיילים חדשים שמחכים לראיון , ישבו שם 3 בנים ובחורה אחת חמודה.
"היי אני אורטל , אתם החדשים ?" שאלתי ועלה לי חיוך על הפנים
"כן" ענו כולם ביחד.
התבוננתי בהם , 2 מהם היו נראים ממש ערסים אבל נחמדים ואחד מהם היה פשוט מאלה שאני אוהבת , עם הפנים הטובים האלה וחיוך הכובש הזה שבמידית גורם לי לחיך גם.
"טוב אני צריכה ללכת למשרד , בהצלחה" אמרתי והלכתי משם , נכנסתי למחלקה שלי וסתם התיישבתי על הכיסא באחד המשרדים.