עוד מעט... עוד קצת.

ממנה נולדת, עלייה גדלת, בחיקה תמות .

מחק אשליה זו מראשך -

עבורה לא באמת נלחמת, מעולם אין היא ביקשה הקרבה שכזו.

את רגבייה לא טיהרת בדמך,

ודבר לא שיפר את תחושותיה כאשר תקעת בה מוט ועליו מתנוסס דגל בגאווה.

את המלחמה הזו, לחמת במקרה הטוב עבורך קרוביך, ובמקרה הרע עבורך.

היא הייתה תמיד שם, מקבילה לכל חלומותיתך אך בד בבד גם לשאול.

עורגת לתחושת שלווה, שאולי לא תגיע לעולם.

מדוע שאלת?

כי כך הן דרכי האדם, השמחה גורמת עצב לאחרים, ונהפוכו.

והיא, תוכל לחיות רק כאשר תעזוב אותה לנפשה.

לפניך, בזמנך וגם אחריך תהיה, אך אתה זילזלת במתנה זו,

ובמקום לקדש אותה, האמנת שהיא מקדשת אותך,

וברוב חוצפתך חשבת שאתה מטיב עימה.

עם מה בדיוק ? עם מה ?

אמא טבע, תזכור אותך גם כשאתה כבר ככל הנראה לא תזכור אותה, או בכלל.

נראה אותך גיבור גדול עכשיו, למה אתה מסוגל