אין לי בטחון עצמי. אף פעם לא היה לי גם. יש לי חרדה חברתית, אני לא יכולה כשאנשים מסתכלים עלי או לדבר מול מספר רב של אנשים. אני נרתעת ממגע. אני לא אוהבת הרבה אנשים. אני לא יפה. אף פעם לא הצלחתי בשום דבר. אני לא קלילה. אף פעם לא הייתי מרוצה ממי שהתחיל איתי ובגלל זה אף פעם לא זרמתי עם ההתחלה.
אמא שלי תמיד הייתה פתוח ואני הייתי תמיד סגורה. כמה שהיא ניסתה להפוך אותי לבן אדם פתוח נסגרתי יותר ויותר.
אני מרגישה כאילו שאני מתביישת מהצל של עצמי.
אני תמיד חיכיתי ואני עדיין סוג של מחכה שיהיה אחרת שיהיה כמו בראש שלי אני יודעת שאף פעם לא יהיה כי זה לא מסוג הדברים שקורים לאנשים כמוני.
אני לא יכולה לשיר ליד אנשים במיוחד לא ליד ההורים שלי.
כל החברות שלי ממש יפות ממש ממש יפות בצורה של לא צריך לדאוג בשביל שום דבר יור אף פעם ואין להם בעיה לשיר ליד אנשים או לדבר ליד אנשים.
החברה הכי טובה שלי באה אלי בטענות של למה אני ככה ולמה אני כזאת שאני צריכה להפתח ובולשיט כזה ואחר.
וג'י רילי? את חושבת?
באמת ניראה לך שזה ממש בשליטתי כל העניין הזה. באמת ניראה לך שאני נהנת מכמעט להתעלף כשני מדברת עם יותר מ4 אנשים? או לרעוד ולהסמיק או להיות לבנה כמו המוות בדייט? שאני נהנת לשנוא אנשים? טוב זה כן קצת.. אתם לא מבינים בכלל כמה שאני רוצה לשיר לפעמים במשרד אבל אני לא יכולה אני פשוט לא מסוגלת.
אני לא יכולה להיות אני ליד אנשים שלא נוח לי איתם. אני לא מוצאת נושאי שיחה עם הרבה אנשים. אנשים אומרים לי שיש לי גישה מזלזלת ושאני קרה ואדישה.
אני מאוד מנסה, אני כל כך מנסה.
אי אפשר לשנות אנשים ואני דפוקה ואני תמיד אשאר דפוקה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
