פאדג'ינג ליידי

כואבות לי הצלעות.

אני בטוחה שזה קשור לכך שאבא הכריח אותי ללכת עם ערמת עיתונים על הראש במשך רחוב שלם. עד לפח המחזור.

אבל הוא צודק למדי. אני תמיד שפופה.

אז נשימה עמוקה. הכאב כבר פחות מציק. עוד נשימה. נשיפה.

אומרים שכאב גופני יכל לחול בגלל סיפטום פסיכולוגי.

אין הרבה סיבות שדבר כזה יתרחש, אף אחד לא אנס אותי בשנים האחרונות, וכל "עץ הקבלה העצמית" שלי צומח לגובה (תרתי משמע).

אולי זה בגלל שאני קצת בדאון מאז שההופעה נגמרה.

לא, זה דבילי מידי שיכאבו לי הצלעות כלכך בגלל שאין לי למה לצפות יותר.

כבר לא סופרת את הימים. אין בשביל מה.

אוח, זה כואב.

ואת הפוסטרים תליתי, ואמא אמרה שתקנה לי לוח שעם בשביל לשים שם עוד תמונות (כי לא מרשים לי לתלות על הקיר, והצד האחורי של הדלת שלי ושל חדר הארונות שלי כבר תפוס לגמרי בתמונות של ג'ארד, יוני בלוך, בריקינג בנג'מין, ט'רי דייס גרייס ופאראמור).

8)

היה כל כך כיף בהופעה.

לצרוח עד אובדן חושים. התופים והגיטרות שנכנסים לצלעות ולריאות ומזרימים אנדרנלין בכל הגוף. 

אז אולי כן כואב לי בגלל זה.

אוח.

וג'ארד היה כזה מקסים. למרות שאת שאנון וטומו לא ראיתי בכלל. גם אם היו מחליפים אותם בנגנים ששמם מוחמד עבדול ויוסי לוי  שמקיימים רומן בסתר לא הייתי מסוגלת להבחין בהבדל.

הרגשתי שבאמת פרקתי את הרגשות שלי כשצרחתי וקפצתי ובכיתי (המון! במשך חמישה שירים ברציפות!) ומשכתי לנערה שעמדה לידי בשיער (לא בכוונה! והיא לא הפסיקה לתקוע בי מבטים מפחידים. אבל אני חושבת שזה היה בגלל שהיא חשבה שאני טיפשה מספיק בשביל לבכות כשאני רואה את ג'ארד ליטו ושאנון ליטו וטומו שם-משפחה-מוזר, ולא בגלל השיער.)

ולאחר ההופעה (וגם קצת לפנייה), הכרתי כמה אנשים נורא נחמדים. למרות שכמובן שההורים שלי חושבים מייד שאלה פדופילים שאורבים לי בפינת הרחוב בשביל להשיג את מבוקשם.=____="

וכנראה שביום ראשון אלך להדפיס לי חולצות ג'ארד. ועדיין ישאר לי מספיק כסף בשביל לנסוע לת"א שבוע הבא ולקנות דברים בכל מקום שאהיה בו.

אבל זה כמובן תלוי בשאלה אם עדי תרצה להפגש איתי (והיא לא נשמעה ממש נלהבת בפלאפון ככה שנראה לי שהסיכויים שאסע לת"א דיי נמוכים).

בכלמקרה, זה היה לילה של פעם בחיים. וגוט נו שיים איומים. אל תנסו לשכנע אותי שלא.

אגב, ורק למקרה שתהיתם, עדיין כואבות לי הצלעות. אבל כשמדמיינים את ג'ארד ליטו מנגן במרחק של חצי מטר ממך העולם באמת נראה ורוד יותר.

וכן, מותר לכם להתעלם מהפוסט הזה. יכל להיות שדיסקים של פאראמור (נוסטלגיה זה לא רק שם של חתול!) עושים אותי יותר מידי רגשנית.

אבל אתם יודעים שזה תמיד נחמד לקבל תגובה על הפוסט :))

תמרה. הילדה שהולכת רחובות שלמים עם ערימות עיתונים על הראש.