הגשם הכה בחוזקה שעה שדן ירד מאוטובוס בקו 2, שהביא אותו אל דירתו בצפון הישן של תל אביב. הוא קנה סיגריות בפיצוציה ליד התחנה וחצה את הכביש, מתחמק ממכוניות וטיפות הגשם הכבדות, שנראה היה כאילו יעשו הכל כדי שלא יגיע הביתה יבש.

סיגל, שותפתו לדירה, קיבלה את פניו בחיוך אמריקאי אדיב. דן השיב בחיוך משלו וחמק אל חדרו.

כבר כמה ימים שאינו ישן בלילות, מחשבות טורדניות מונעות את מנוחתו.

לאחר התלבטויות רבות, החליט דן לנסות ולהעלות את מה שמטריד אותו על הכתב, בתקווה להקלה בעומס הרגשי.

מול המחשב הרשה לעצמו להיחשף, כמו שלא העז מעולם לעשות בחיים האמיתיים.

דן, צעיר בסוף שנות העשרים שלו, הגיע לתל אביב לפני מספר חודשים. את המעבר מצפון הארץ עשה במסגרת עבודתו ברשת מחשבים, ומונה למנהל בחנות מחשבים בסניף התל אביבי. את כל הסיפורים ששמע על תל אביב קיטלג תמיד תחת קטגוריית "קלישאות", אך משעבר לעיר הגדולה בעצמו, נוכח לדעת כי יש אמת בדבר, וגילה כי הוא מאוהב בעיר הזו, באורח החיים התזזיתי משהו, בפתיחות של האנשים.

כשעבר למרכז, חשב דן שהדבר יסייע לו להתגבר על התקיעות שחש בחייו. כמי שנולד בצפון הארץ, בישוב חקלאי בעמק יפהפה, העביר דן את מיטב שנותיו בישובי העמק, שם רכש את השכלתו עד התיכון, ושם למד להעריך את עבודות החקלאות. בעמק גם למד מעט על הצד הפחות יפה של החיים. צבי, אביו של דן, נולד וחי כחקלאי. מאז ילדותו בבית הוריו עבד במשק. ציפי, אימו, נאלצה לשאת בעול גידול המשפחה, בעוד צבי דואג לפרנסה. הוריו של צבי היו מדור החלוצים של המדינה, ואת תקופת ילדותו ובגרותו נאלץ צבי להעביר לבדו, בעוד הוריו טורחים על פרנסת המשפחה והקמת המדינה. חום, אהבה ותמיכה רגשית לא הובעו בגלוי במשפחה זו, ולכן זה מה שהביא עימו אל המשפחה שיצר. דן עצר את כתיבתו, ניסה להיזכר מתי קיבל מלה טובה מאביו, שלא לומר חיבוק או נשיקה. כשלא הצליח להיזכר, המשיך בכתיבה.

ציפי, אם המשפחה, גדלה במשפחה מזרח – אירופאית, שבה העניקו עודף חום ואהבה לבני המשפחה, ומה שהביאה עימה למשפחה שהקימה יחד עם צבי קיזז במידת מה את הניכור שהפגין בצורה בוטה כל כך.

במשך השנים הבאות נוספו עוד שני ילדים למשפחה, דבר ש'סייע' לדן להפוך לילד מופנם יותר, כשאור הזרקורים מופנה ממנו לעיתים קרובות, ומאפשר לו להסתגר בתוך עצמו.

צבי, שגדל ללא תמיכה רגשית מצד הוריו, גדל לתוך עולם שהרגיש כי סוגר עליו מכל צדדיו, ולכן עליו לעשות הכל כדי לשרוד. בני האדם מסביב נראו לו מסוכנים, כאלו שרוצים לגזול ממנו את חומריותו ורגשותיו, ועליו להגן עליהם בכל מחיר. את חוסר האמון שלו בחברה האנושית ביטא בחוסר ביטחון עצמי.

כמכשיר להתמודדות עם חוסר הביטחון והרגשת הנחיתות שלו הוא מסווה בהתנשאות על אחרים, בלגלוג ומתן תחושה שהאחר פחות טוב ממנו. כך הוא מצליח לתקשר עם אחרים, בלי להרגיש נחות בעצמו.

את המפלט מחיי היום יום הבודדים שלו הוא מוצא בעבודת האדמה. לשם היה דן, הנער המתבגר, מצטרף אליו בעל כורחו ככוח עזר, שם גם למד לשנוא את המקום, לשנוא אותו, ושם גם הבין שהחיים יכולים להיות מאד לא צודקים, ואפילו כואבים.

מעולם לא הצליח דן להרגיש בנוחות בבית הוריו. מאז החל מתוודע לעצמו, לרגשותיו ומחשבותיו העצמאיות, חש כי המקום משמש אותו כבית זמני, עד שיצליח להימלט משם כבוגר.

את הקשר עם אביו איבד עוד לפני שנולד. כשהחליט האב להימנע מיצירת קשרים חברתיים, החליט בעקיפין להימנע מקשר חם ועמוק עם המשפחה עצמה.

עבודתם המשותפת של דן ואביו בשדות, התנשאות האב על דן, בלגלגו על צורך עבודתו, על מהירות עבודתו, על כך שאינו עומד בציפיות של האב, על כך שאין סיכוי שיצלח להגיע לנעליו הרמות של האב, יחד עם הפיכתו לשעיר לעזאזל שלו והאשמתו של דן בכל מחדל שצבי היה אשם בו, גרמה לדן להתרחק, ועם הזמן גדל הפער והפך לתהום שלא ניתן לגשר עליה.

בגיל 22 ארז דן את מיטלטליו ועזב את בית הוריו לטובת העיר גדולה, חיפה. כל עוד התגורר בבית הוריו, נתון תחת עינו הבוחנת של האב, נושא בנטל ההוכחה התמידי, הרגיש דן שהוא אינו מספיק טוב. בעיניי עצמו הוא נתפס כאדם הכי רחוק משלמות, וככזה, לא האמין שמגיע לו להיות כמו כולם. הוא התבייש בגופו, והחשש מחשיפתו בפני אדם זר היה בעיניו פנטזיה שעוררה בו גלי ריגוש אדירים, אך בושה שגברה על גלים אלו והטביעה אותם בים הייאוש. את מגעיו עם בנות המין השני העביר דן בשיחות בלבד, כשהוא נמנע בכל תוקף ממגע פיזי כלשהו, בין אם היה נשיקה על הלחי או מעבר. דן העלה את רמת התירוצים שנקט בהם כדי להתחמק ממגע כלשהו עם נשים לרמת אמנות. אי היכולת להתמודד עם האמת בפני עצמו, ובפני אחרים גרמה לבושה נוספת עבורו. לחיפה הגיע כשהוא בתול. את הידע המועט שהיה ברשותו בנוגע ליחסי מין רכש מן האינטרנט ומספרים. כל חבריו התרברבו בניסיונם המיני הרב. דן הביט בהם מן הצד, כפי שהביט לרוב בחיים עצמם, ושתק. מקנא בהם, אך מתבייש ומאמין שלו לא מגיע.

כלפי חוץ לא חסר לדן דבר. הוא בחור גבוה, מעל 1.80 מטר, חסון, נראה די טוב, עיניים כחולות, ולעיתים ירוקות, בצעירותו היה בלונדיני (כינויו היה אפרוח פעם, בשל צבע שיערו), וכיום שיערו שטני. ואומרים עליו שיש לו חיוך מקסים. מאז שהוא זוכר את עצמו, היה מודע ליופיו. דבר שהתנגש, אך הפסיד, לתחושת האפסות שלו. מאז ומעולם חיזרו אחריו בנות. כשעבר לחיפה והתחיל לחיות כאדם עצמאי, נענה לחיזוריי אחת הבנות, והם הפכו לזוג. היא זו שלקחה על עצמה ללמדו את רזי עולם המין. מספר חודשים לאחר מכן, כשתחושת האפסות שבה ותקפה אותו, ביקש ממנה דן כי יפסיקו להתראות, והם נפרדו כל אחד לדרכו. בדירה השנייה שעבר אליה הכיר את דפנה, שהייתה שותפתו לדירה. המתח המיני הלך והצטבר, עד שמצאו את עצמם בלי להבין איך, במיטתה של דפנה. את ההמשך הם לא צפו, והסטוץ הפך לקשר חברות אמיץ ואוהב.

במהלך המגורים שלהם החל דן נכנס לצ'אטים. ערב אחד מצא עצמו בחדר "גאים". משכב זכר היה דבר שדן שמע עליו, אך מעולם לא התעניין בו. עולם המין שהיה חדש עבורו סיקרן אותו, והוא החל לדבר עם אחד הגברים בצ'אט. לאחר מספר שיחות שנמשכו כל הלילה עם בחורים מהצ'אט, החליט דן שהוא רוצה לנסות לשכב עם גבר. דפנה, שדגלה במערכת יחסים פתוחה, קפצה על הרעיון שלו והתעניינה לדעת אם זה באמת מה שהוא רוצה. מספר לילות לאחר מכן חווה דן מפגש ראשון עם גבר. את קשרי הזוגיות עם דפנה החליטו שניהם לסיים סופית לאחר כארבע שנים, שבמהלכם היו בקשר זה עם זה וגם עם אחרים. ניסיונותיו המיניים עם גברים היו לסירוגין, לעיתים היה עם גברים ולעיתים עם נשים. אמנם דן איבד את בתוליו מאוחר מאד, לאחר כל חבריו, אך מאז שהתחיל במצוות "פרו ורבו" לא הפסיק, וניסיונו המיני העשיר רק הלך וצבר תאוצה מאז. מאז החל לשכב עם גברים, הלכה הנאתו ומשיכתו למין החזק הולכת וגוברת, תופסת את מקומה של המשיכה למין השני. המחשבות המאיימות לשבש את חייו של דן, שנראה שהחלו לעלות על דרך המלך, הטרידו את מנוחתו. הוא התכחש להן ולא היה מוכן לקבל אותן. דן האמין בלב שלם, שמערכת היחסים הסבוכה עם אביו היא זו שגורמת למשיכה שהוא חש לגברים.

אך יחד עם ההכחשה גברה המשיכה. גברים צעירים ממנו היו אלו שמיקדו את עיקר חיפושיו. הבנות האחרונות שעימן שכב לא הצליחו לעורר בו גירוי מיני ורגשי כמו הגברים שבילה במחיצתם. כשהבין זאת גמלה בו ההחלטה להקדיש את מרצו למציאת בחורים בלבד. מחשבה זו מילאה את ליבו רעד ואימה. הייתה זו תחילתה של דרך שאין ממנה חזור. דרך שבסופה אדם נולד בזהות חדשה.

דן חש שאין הוא רוצה להילחם יותר בכוחות חזקים ממנו. הוא הרגיש כקיסם המושלך אל מי נהר סוערים, וכדי לא לכלות את כוחו, עליו לקבל את מרות הכוח החזק ממנו ולזרום עם הדבר השולט בו. רעיון קבלת העובדה שהוא נמשך לבנים בגלל שהוא הומו, ולא בשל תירוצים אחרים, תסייע לו לצאת מהארון ולהתחיל את חייו כאדם השלם עם עצמו. כאדם מאושר יותר. גם כשהבין שהוא הומו, עדיין התקשה לומר זאת לעצמו. אך לזמן דרכים משלו לעזור לנו להתגבר על המכשולים. מדורת ל"ג בעומר, שבאה כמה שבועות לאחר מכן, היוותה את נקודת המפנה בחייו. הלחץ והעומס הרגשי שחש בשל הסוד הנורא שהסתיר, איימו להתפוצץ. דן החליט שהוא חייב לשחרר את הלחץ. המתבונן מן החוץ עלול לטעות ולחשוב שדן הוא אחד הגברים הסטרייטים הקשוחים שנראו באזורנו, וזאת תודות להתנהגות ה"סטרייטית" שרכש בבית הוריו, התנהגות שהכריחה אותו לעטות מסכה של אדם קשוח, והסתירה כל סממן נשי חיצוני. המסכה סייעה לו לשקר לכולם, כולל לו עצמו, והכבידה ככל שעברו הימים. את הצעד שנבע מהחלטתו לחיות את החיים שלו ולא של אחרים ביצע בל"ג בעומר. בסיומו של ערב נפלא בו בילה עם חברים סביב מדורה גדולה, לקח את דפנה אל דירתו וסיפר לה שהוא נמשך לגברים, ושזה לא עוד שיגעון חולף. הוא יודע שהוא הומו.

דפנה השפילה עיניה ולקחה נשימה עמוקה. כשהישירה מבטה אל עיניו של דן, עמדו דמעות בעיניה. היא לא אמרה דבר, רק פתחה זרועותיה לעברו, מזמינה לחיבוק אוהב.

דן ידע כבר אז, שאת אותו הרגע שבו קיבלה אותו דפנה בלב שלם, לא ישכח לעולם.

הוא הרגיש כאילו טונות של משקל ירדו מליבו, וההקלה היתה עצומה. פתאום התחוור לו כמה דפנה באמת אוהבת אותו, וכמה חזק הקשר ביניהם.