תלתן

שעתיים ראשונות (של ביה"ס) נסענו הכיתה שלי ועוד כמה נספחים לבית האבות משען בגבעתיים, לפגישה עם ניצולי שואה.
הם ישבו כל אחד מיד שולחן עם עוד שלושה כיסאות, ואנחנו התחלקנו והתיישבנו ליד אחד מהם.
התיישבתי ליד האישה שהייתה הכי קרובה לדלת, ואיתי עוד שתי בנות מהכיתה.
עשינו הכרות, והיא סיפרה לנו מאיפה היא, ומה עבר עליה לפני המלחמה, בזמן המלחמה, ואיך היא ניצלה.
מפה לשם היא סיפרה לנו שרק היא ואחת מהאחיות הגדולות שלה ניצלו,

 ושאחיה הגדול עבר במזל לברזיל כמה שנים לפני פרוץ המלחמה.

אחרי המלחמה אחותה עברה לגור בברזיל, וגם היא אבל רק לשמונה חודשים.
אז היות ואני דוברת פורטוגזית, התחלנו לדבר בפורטוגזית.

שנפרדנו, חילקו לכל הילדים ספר בשם "נעורים אבודים" שכתבה גניה שכטר, אחת מהניצולי שואה.

באוטובוס אחת מהבנות שהייתה איתי סיפרה לי שמתי שהלכתי לשתות האישה, לאה, אמרה "חמודה הברזילאית הזאת", פנתה לשתיים האחרות "לא שאתן לא! אבל הברזילאיות היהודיות הבלונדיניות האלה ממש חמודות".
-

סיימתי היום לקרוא את הספר.

מצמרר...

צויר ע"י ~BlueSwan