כשהייתי קטנה והצטרפתי לצופים, הדבר היחיד שהייתי עושה זה לעבור פעולות.
אם הפרעתי (מה שלא קרה הרבה) או בכיתי (בעיקר בטיולים), לא חשבתי איך זה משפיע על המדריכה.
אם התלוננתי, לא חשבתי כמה זה מעבצן אותה.
אם לא באתי לפעולה ולא טרחתי להודיע, לא חשבתי על איך זה יכול לשנות את הפעולה.
כשקיבלתי להדריך בסוף כיתה ט', חשבתי על כל הדברים האלה, ושאני כולה ילדה בת 15 וחצי, ואיך לעזאזל מתמודדים עם זה?
ככל שהזמן עבר, באמת נאלצתי לעבור את הדברים האלה.
כעסתי שהחניכות לא הודיעו שלא הגיעו.
התעצבנתי שרבו כ"כ הרבה, שלא נתנו לי להעביר פעולות, והיו נודניקיות לפעמים.
והייתי אובדת עצות שחניכות בכו.
אבל בסופו של דבר הסתדרתי.
שחניכה בכתה, היה קשה, אבל בסופו של דבר הצלחתי להרגיע אותה.
כשלא נתנו להעביר פעולה, הייתי מתעצבנת, אבל בסוף היינו מדברות ומלבנות את העניין.
וכל הדברים הקשים האלה שהייתי צריכה לעבור, היו שווים כדי שביומלדת שלי הן יעשו לי מסיבונת ויקנו לי מתנה, וכדי שמדי פעם הן יאמרו שהן אוהבות אותי, וכדי שבמחנה הן יבכו כי נפרדים, וכדי שחניכה תגיד לי שהייתי חסרה שחזרתי מארה"ב-למרות שיש להן מדריכה חדשה.
כדאני מנסה להזכר בשנים שעברו, אני יודעת שלא הייתי מהחניכות שרבות, אבל הייתי מהמתבכיינות, ואולי קצת חנפניות.
אני מנסה לחשוב מה המדריכות שלנו היו אומרות על הקבוצה בישיבות צוות. הן אהבו אותנו? היינו קשות? קלות?
בהזדמנות שאני אראה את דנה, המדריכה שלי מכיתה ד', אני אשאל אותה.
בפעולה אחת שהייתה באמצע כיתה ד', דנה ביקשה שנקשור את הרגליים עם העניבות.
שהתחלנו ללכת נפלתי, ובכיתי שכואב לי וכעסתי על דנה.
התעבנתי והאשמתי אותה, ולא זוכרת מה אמרתי.
יום אחרי כבר הצטערתי על לאיך שדיברתי אליה, ובדיוק באותו יום עשיתי עם אחותי מלאכים מגבס, אז צבעתי כמה יפה, שמתי בקופסא, ובפעולה הבאה הבאתי לדנה והתנצלתי על הכל.
שחניכות שלי היו מתנהגות אליי לא יפה, ואחרי כמה זמן הן התחרטו, הן היו מתקשרות אליי.
אחת מהן אפילו בכתה בטלפון וממש הצטערה, כי באותו יום הן התנהגו כ"כ רע, שבכיתי בסוף הפעולה.
בקיצור, מה שרציתי לבגיד זה שרק שאחרי הפכתי למדריכה למדתי להעריך את מה שעשו לנו בעבר.
למדתי שזה לא פשוט, ולפעמים אפילו די קשה.
אבל בסופו של דבר זה שווה הכל.
ואיזו תמונה יותר מתאימה לפוסט הזה, מתמונה ביום הפוך האחרון שהיה, שחניכות הדריכו במקומי, ואני הייתי עם עניבה שלהן (כיתה ה'):
