הבלוג של כרוב

יצא לי משהו אימואי מאוד בפוסט הקודם, לא עלינו.

הרגשה רעה, יעבור. מתישהו.

צריכה לקנות דברים לבית הספר... וגם ללכת לאורתודנט שיוריד לי את הגשר. כן, כרוב היא ילדה מגושרת. אך לא עוד! בקרוב כל זה יהיה נחלת העבר. אתמול הייתה הופעת סטנדאפ שנורא רציתי ללכת אליה, ולא יכולתי. וזה מעצבן אותי. אבל אני אלך פעם הבאה, בתקווה שיהיה לי עם מי ושלא יחליטו להבריז לי.

כרוב מתנצלת על הפוסט מראש.

ולנושא פחות משעמם|לא|... חם. נורא חם. כל כך חם שבא לי לדפוק לעצמי כדור בראש. חם, ולחות... מעניין אם עושים המתת חסד לאנשים שסובלים מהתעללות קיץ. אם לא, צריך לעשות. ואז כששיעור התמותה במדינה יעלה, יעשו משוה בנוגע לקיץ הזה. אולי יביאו איזה לוכד קיצים שיתפוס אותו ואז ישימו אותו בכלוב כזה ויאכילו אותו פעם בשבוע. וכולנו נוכל ללכת לגן עונות ולבקר את הקיץ, לתת לו במבה ולראות איך הוא רב עליה עם הסתיו.

או, שיבנו מכונה כזאת שלוכדת עונות ומשנה אותן. ואז ימציאו עונות חדשות. יהיה קיציו, אברף, סתביב...

למה יש עונות? למה אין מזג אוויר אחד מתמשך ונעים שנוכל להנות ממנו כל שנה, כל השנה? זה לא שזה תורם לנו משהו העונות. בקיץ אין תותים. אין תותים! מה עושים בלי תותים?! מתים! מתים מחוסר תותים!!! ואם כרוב תמות מחוסר תותים, היא לא תוכל לחכות לחורף שבו יהיו תותים! האימה!!!

כרוב הולכת לבכות על התותים שמתו. זצ"ל.

כרוב

אז הנה, עכשיו יש לי בלוג. חרא של דבר. הייתי בטוחה שברגע שיהיה לי, המחשבות פשוט יזרמו החוצה וישר יהיה לי מה לכתוב. טוב, אז אין. באסה. תמיד קראתי בבלוגים ואמרתי לעצמי, 'וואו, זה כל כך גאוני. איך הם חושבים על הדברים האלה?' והגעתי למסקנה שכשיהיה לי בלוג גם לי זה יקרה! טעכשיו יש לי בלוג, ואין לי דברים גאוניים לכתוב. אני כותבת על זה שאין לי דברים לכתוב, שפל המדרגה.

אולי זה בגלל שמשעמם לי. אולי החשש שמרוב מחשב וטלוויזיה כבר לא יהיו לי מחשבות משלי, מתגשם. אבל! אני אופטימית. עד הפוסט הבא, אני בטוח אמצא על מה לכתוב. הנה, אני כבר מדמיינת את זה; 'אוף. הבטחתי שאני אמצא על מה לכתוב, ואין לי! ארג.'. וואו אני חופרת אפילו לעצמי. אני כל כך מעצבנת. כל היום אני צריכה לדבר איתי כדי שלא ישעמם לי, ואני צריכה לקום ולעשות דברים בשבילי כאילו אני איזו שליחה. ואני צריכה לקלח את עצמי ולהאכיל את עצמי, שזה קצת כמו להיות האחות הסיעודית שלי. ותנו לי להגיד לכם, It ain't my cup of tea.

ועם כל דברי החוכמה שנזכרו למעלה, אני גם מתלבטת אם לחשוף את עצמי או לא. יהיה מפגר לחשוף את עצמי, למי אכפת מי אני. אני יכולה להיות כרוב לנצח. מוחעחעחעחע! (אוקיי, זה אחד הדברים הכי מטומטמים שיצא לי להגיד בשעה האחרונה).

כדאי שאני אלך לנוח. יום טוב לכל ירקות הגינה למיניהם.

כרוב

עריכה: פאק, מי ירצה לקרוא פה עכשיו?!