כשזה ניגמר- זה לא באמת ניגמר. וכשאת אומרת לעצמך שאת מתחילה מחדש- את לא באמת מתחילה מחדש. שנה ראשונה שאפתי לאנורקסיה. כמעט הצלחתי, באמת.. ואז בשנה השנייה נשברתי ועכשיו אני מקיאה כל שני וחמישי (וראשון ושלישי ורביעי ושישי ושבת)... ואת השנה השלישית אני מתחילה כ...
מה זה משנה בעצם..? הספקתי לפתח את השיטות היעילות והדיסקרטיות ביותר עבורי, הצלחתי להסתגר ולזייף את החיוך הכי יפה שכולם קנו, גם נתפסתי פעם אחת על חם ואיבדתי את כל האמון שהיה בי, אבל הרי הכי נוח להעמיד פנים שהכל בסדר אז לאף אחד שוב לא איכפת. ולא משנה מה אמרתי ולא משנה מה כתבתי תמיד אבל תמיד הייתי אופטימית. וגם עכשיו- אופטימית.
איך קוראים לשלב בחיים שבו האוייב היחיד שיש לך הוא אתה? ויותר חשוב- איך עוברים את השלב הזה? איך מתגברים על עצמינו? אני מודעת לכך שיש לי בעיה. שיש בי בעיה יותר נכון. אני גם מודעת לכך שיופי ורזון לא יביאו לי את כל האושר שאני מחפשת. יתרה מזאת, אני גם לא רוצה להראות כמו שלד או מת מהלך ואני גם יודעת שיש משהו בתת מודע שלי, משהו נורא שרוצה להתפרץ ובינתיים הוא בא לידי ביטוי בהפרעת אכילה. תנו לי לגלות לכן סוד... גם אצל חלק מכן זה ככה... אנחנו מדחיקים ומדחיקים (ומדחיקות ומדחיקות) עד שנפלט משהו... וכולם יסכימו אותי שהפרעות אכילה זה לא הדבר הכי מקסים שיכול לקרות בחיים. אז נתתי לעצמי עצה ונותנת גם לכן.... אל תתנו לחלק הזה בחיים להשפיע על השאר. תעשו הפרדה מוחלטת בין הלימודים והחברים והצבא והכל לבין החלק שבו אתן בולסות, מקיאות או צמות. זה א'. ב': לשבת בפינה ולרחם על עצמיכן לא ייקדם אף אחד לשום מקום. סמכו עלי. זה מרגיש כל כך טוב לבכות אבל זה רחל מחליש אותכן. אני מתכוונת מותר לבכות תבכו כמה שבא לכן רק לא בגלל רחמים עצמיים. אל תרחמו על עצמיכן בכלל אף פעם בכלל בכלל אף פעם לעולם לא. אם אתן רעבות לרחמים עצמיים במקום זה תעמדו מול המראה (אם מראה גדולה גדולה עליכן אז מראה קטנה) ותעשו שיחת מוטיבציה. (לא לבכות ולהגיד על עצמיכן כמה שאתן חרא אלא שיחת מוטיבציה)
בכל מקרה... את עצמי הצלחתי לעודד. כמו תמיד :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Desperate&Hopeless