בדמעות אני נאלצת לספר לכם כי סילק הכלב עזב אותנו הלילה. גופו של סילק נכנע, כשל הכליות היה חמור מדי והנפש העדינה והכל כך טובה שלו, עזבה את הגוף המותש, הגמור.
גוף ונפש שעברו התעללות כל כך קשה, בעולם שבו בני אדם מבקשים פעם בשנה "סליחה".שאמורה לכפר על כל העוולות הנוראיות שמתרחשות כאן.
ההתעללות, הנטישות, האכזריות הלא נפקת ואין דין ואין דיין. בעולם בעלי החיים מותר לעשות להם הכל, כל נוטש, כל מתעלל, כולם נמצאים כנראה מעל החוק.
באיזשהו מקום אני יודעת שבאמת יש מקום יותר טוב לנפשות טהורות כמוך.
כמה כאב אפשר לחוות בגלגול חיים אחד קצר כל כך, כל כך מכאיב ומייסר. ולחשוב שפעם היית גור קטן שמישהו אימץ אליו הביתה.
לחשוב שטעמת חיי משפחה ונזרקת לרחוב ומשם ניסית ברחובות עוד ועוד לשרוד.
באמת, כמה אפשר ? כמה עוד אפשר לתת לבני האדם לשחק בחיים שלכם בקלות של לקחת, לזרוק, להתעלם, לבעוט.
להתראות סילק יקר.
עשיתי מה שיכולתי כדי שתוכל לשרוד, עוד דקה עוד שניה.
הלב שלי עוטף אותך בהמון אהבה, גם כשאתה כבר לא כאן.
אני כותבת את הפוסט הזה והדמעות לא מפסיקות לרדת, זורמות כמי נהר.
מטרתי היא שהיום בערב, ומחר,כשאתם הולכים לבית- הכנסת היא לא רק להרהר בתשובה על בין אדם לחברו, אלא גם בין אדם לבורא עולם, להוא שאמר שכולנו יצורים חיים וכולנו פרי יוצרו ואין לפגוע באף אחד מבריאתו.
צום מועיל ומעורר מחשבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
