אתמול הוגשו כתבי אישום נגד המתעללים. העבירות הקשות כללו הכאת חסר ישע בעזרת מקלות עץ וצינורות פלסטיק, חשמול בעזרת שוקר, עינויים וגרימת סבל וכאב. מזעזע, נכון? אבל לא, לשם שינוי הפעם לא מדובר בעבירות של אם מתעללת או אב מכה כלפי ילדיהם הרכים, אלא בהתעללות בבעלי חיים. עגלים, ליתר דיוק. ילדים מזן אחר. כתבי האישום הוגשו נגד מנהל קו השחיטה, סגנו ושני עובדיו במפעל "אדום אדום" של חברת תנובה, בעקבות תחקיר "כלבוטק". מראות הזוועה שצולמו במצלמה הנסתרת של עובדי קו השחיטה - ברברים חסרי לב - מכים עגלים ללא רחם, מחשמלים אותם על מנת לזרזם, ליבם אטום ואדיש לצרחות הכאב ולגעיות הסבל של אלה שגם כך הולכים אל סופם - לא השאירו שום נפש אדישה.
אנשים שמתעללים בבעלי חיים, ולא משנה אם זה במסגרת עבודתם - כי גם בקר המיועד לשחיטה אינו "מוצר" או "מזון" שיש להתעלל בו - או אם מדובר בסתם פסיכופתים שמתעללים בכלבים ובחתולים להנאתם הגרוטסקית, חייבים לשאת בעונש מקסימלי, כזה שנושאים בו הורים שהתעללו בילדיהם (ולצערי לא חסרים מקרים כאלה במדינתנו), אנסים, פדופילים ושאר מבצעי עבירות חמורות. בעלי חיים אינם נבדלים מילדים בכך שגם הם חסרי ישע. שתי קבוצות אלו נתונות לחסדיהם של המבוגרים המעניקים להם כל מה שנפש חיה זקוקה לו - מזון, משקה, אמון ואהבה, וכל פגיעה בהם מכווצת את הלב והופכת את הבטן. לצערי, בתי המשפט בארץ עוד לא הגיעו למסקנה הזו, והעונשים המוטלים על המתעללים בבעלי חיים רחוקים מאוד מלהיות מרתיעים (אם ניתן עונש בכלל).
כתבי האישום נגד המתעללים במפעל "אדום אדום" הם תקדים חשוב. הם באים לציין קו גבול שאין לחצות, גם אם מדובר בעגלים שדינם נחרץ להישחט ולהפוך לסטייקים המוצגים בסופר בתוך קופסת קלקר מנוילנת. הבעיה היא שלא משנה מה יהיה עונשם של אלה, ספק אם הוא יהיה חמור מספיק ביחס לפשעיהם. מעבר לכך, שולחיהם - ראשי החברה, קובעי המדיניות, אלה שנתנו בידם את השוקרים, אלה שבידיעתם נעשו עבירות רצחניות אלה - אינם מואשמים בדבר. כרגיל, הרבה יותר קל להאשים את הש"ג. מטריד לחשוב שהיה חייב להיעשות תחקיר שיפרסם את הסיפור ברבים ויעשה יחסי ציבור גרועים לחברה כדי שהסבל הזה ייפסק. לא היה אף אחד בתנובה, אף אדם אחד, שקלט מה קורה שם? האם כל אנשי החברה חסרי לב? קשה לי להאמין. נראה שזה פשוט לא היה מספיק מעניין כדי לדווח עליו.
כמו הרבה עוולות חברתיות, גם עבירת התעללות בבעלי חיים מתחילה בחינוך. אם נחנך את ילדינו להבין את החשיבות של בעלי החיים וחיות המחמד בעולמנו, את העובדה כי גם להם יש זכויות שאסור בתכלית האיסור לרמוס, אם יושם דגש על חינוך לחמלה ועל עזרה לחלש - אולי יש לחברה הישראלית עוד סיכוי. אך הדרך עוד ארוכה. יש אימרה הטוענת כי חברה נמדדת על ידי יחסה לחלשים ולחסרי האונים - ילדים, זקנים ובעלי חיים. הביטו על החברה שלנו - כיצד אנו מתייחסים לילדינו? לחינוכם? לניצולי השואה? לרפי השכל? לבעלי החיים שלנו? לצערי, התשובה לשאלות הללו מפחידה מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
