לקח לי קצת זמן, אה? אבל אני מקווה שתעריכו את פרסום הפרק בכל אופן, נשארתי ערה עד עכשיו בשביל זה ואני אמורה לקום לפני שש בשביל לתפוס רכבת XD אופס.
בכל אופן...בנוסף לעדכון הקודם, החיים בצבא עדיין אחלה ואפילו לקחתי איתי מחברת למקרה שיזדמן לי לכתוב (מה שלא יקרה, כי לקורסיסטים אין זמן בחיים, וכשיש להם הם מנצלים אותו בשביל ללכת לישון, אבל היי...ניסיתי)
ולעוקבים - פרק 8 של גלי מטריד ו...הברקתי. קיצר, יש ממה להנות ויש ממה להיבהלP: אה, והארי פוטר השביעי היה גאוני. ואני עוד אחת מאלו ששונאים את הסרטים בדר"כ. אבל לגמרי במקרה הוא היה אמין יותר מהאחרים ופשוט...טוב. יוצר ציפייה לחלק הבא!
ולנושאנו! אחרי שעברתי קצת על הפרק וחשבתי לעצמי "איפה אני יכולה לדחוף איזה אקשן מטורף או להוסיף שורה מותחת?!",
הגעתי למסקנה, שאין לפרק הזה פאנץ'. אבל אני חסרת ביטחון בכתיבתי מאז ומתמיד, אולי תמצאו פה משהו שאני פספסתיP:
פרק 20:
נאו עוד היה מופתע מעט כשהתעורר שוב בחדר לא שלו. לקח לו זמן להתרגל לכך שעבר לחדר של מורן, ושם גם כנראה יישאר. מורן כבר היה ער ומחוץ למיטתו כשנאו רק פקח את עיניו. הוא הביט במורן, שעמד עם הגב אליו ובדיוק לבש חולצה, מאפשר לנאו רק לרגע להציץ בשני השקעים היפים בגבו התחתון. כשסיים הסתובב, הבחין במבטו של נאו ואמר בקולו השקט "בוקר טוב"
"בוקר טוב" השיב נאו בחיוך קלוש. "למה לא הערת אותי כשקמת?" שאל.
"חשבתי שמגיעה לך קצת שינה. נראית קצת חולה כשחזרת אתמול לחדר"
ברגע אחד נזכר נאו בכל המחשבות שהתרוצצו במוחו אמש, רגע לפני כיבוי אורות כשעוד הסתובב בחוץ וניסה להתעשת ולגבש תכניות לגבי משך שהותו במקום. כשהבין שזמן כיבוי אורות קרב, כמעט וחזר לחדר של תום. ברגע האחרון נזכר שכל ציודו כבר לא נמצא שם. הוא נכנס לחדרו החדש וציפה כבר שמורן ישאל שאלות ויתהה איפה הוא היה, כמו שתום היה נוהג לעשות. אך מורן שתק ורק ישב על מיטתו, מוכן להושיט את ידו לכבות את מתג האור ברגע שנאו יסיים להתלבש ולהתארגן לשינה.
"תודה. באמת הרגשתי קצת מוזר"
"אתה בסדר עכשיו?"
"כן" הוא השיב. הוא באמת הרגיש מעט טוב יותר אחרי שישן. המחשבה על כך שזהו יום חדש, מלא באפשרויות חדשות, הצליחה לעודד אותו. הוא קם סוף סוף ממיטתו והחל להתארגן, ודקות ספורות לפני שהתכוונו השניים לצאת מהחדר נשמעה דפיקה קצובה בדלת. היה ברור לשניהם במי מדובר, ומורן היה זה שניגש לפתוח את הדלת.
"בוקר טוב" אמר להם סקוט מייד. שניהם השיבו את אותה ברכה, למרות שהמדריך לא התרכז בהם אלא שרבט כמה מילים על כריכת ערימת דפים שהחזיק בידו. לאחר מכן הוציא שני דפים והגיש אותם לכל אחד מהם. "יש כמה שינויים בלוח הזמנים, אז העדפנו לעדכן את כל החניכים אישית. שלא נשמע אחר כך תירוצים על זה שלא הספקתם לקרוא על כך בלוח המודעות"
נאו הציץ בדף ומיהר להחזיר את מבטו לסקוט. הוא קיווה שהמדריך יבחין במבטו, אך למורת רוחו סקוט התרכז באותו הרגע במורן שקרא את הדף ביתר עיון.
"תוכל לגשת איתי החוצה לרגע?" שאל אותו סקוט.
מורן הנהן והניח את הדף על מיטתו. נאו חיכה שסקוט יביט רגע לאחור, ייתן איזשהו רמז שהוא מודע לנוכחותו של נאו, שהוא זה שסקוט יעדיף לצאת איתו החוצה לרגע. אך המדריך לא הביט בו, ומורן, שיצא שני, סגר את הדלת אחריהם.
נאו חיכה בחדר מספר דקות, לא בטוח אם הם עומדים במסדרון ומדברים או ששניהם כבר הלכו לכיוונים שונים. הוא פשוט חיכה בתקווה שמורן ייכנס שוב לחדר ואולי יחלוק עמו את תוכן השיחה. הדבר לא קרה, ולכן נאו יצא מהחדר והלך לבדו במסדרון, מניח שרב החניכים כבר בדרכם לחדר האוכל.
בחוץ היה קריר יותר מבדרך כלל. השמיים היו אפורים וקבוצת עננים התקדמה באיטיות לכיוון שטח המחנה, כמבשרת רעות.
בניגוד למזג האוויר יוצא הדופן ולתחושותיו של נאו, אלינה בדיוק יצאה מהבניין של הבנות, צעיף צבעוני כרוך סביב צווארה והיא שופעת חיוכים. היא לבשה חולצה ירוקה ארוכה מעל לחצאית אדומה קצרה שמנקודת נקודות צהובות. נעלי הבובה הכחולות שלה היו מנוקדות בנקודות צבעוניות גם הן, ולראשה חבשה כובע כחול שהצליח להסתיר מעט את שיערה הבהיר והקצר יותר עכשיו. ברגע שראתה את נאו הגבירה את קצב הליכתה ומייד כשנעמדה לידו שילבה את ידה בשלו.
"בוקר טוב" אמרה, מביטה בו בעיניה הכחולות הגדולות, כאילו דבר לא קרה אמש.
"בוקר טוב" השיב לה נאו, מעט מבולבל.
"אתה עוד כועס עליי?" היא שאלה.
היא לא ידעה כמה נאו העריך את הישירות שלה. "לא, וגם לא כעסתי עלייך קודם" היא נתנה בו מבט נוסף והוא מיהר לומר "טוב, קצת כעסתי. אבל הייתה לך כל זכות להגיב כמו שהגבת. סל הוא מפלצת"
"כן, הוא מפלצת" הסכימה אלינה, עדיין מחויכת.
"אז מה השתנה?" שאל נאו.
"דבר לא השתנה". כשאמרה את המילים הללו, הפעם בטון רציני יותר, מיששה בידה כמעט מבלי לשים לב את צעיפה, שהיה מורכב מפסים סרוגים של כל צבעי הקשת. "אף אחד כאן לא יכול לקחת ממני את הגאווה שלי. דבר לא השתנה כי ידעתי את זה גם קודם. רק שכחתי את זה ללילה אחד"
נאו לא ידע כיצד להגיב לדבריה, לכן פשוט משך אותה דרך ידיהם השלובות קרוב יותר אליו, וכך הם הלכו.
כבר בהפסקה הראשונה מיהר נאו לעבור במשרד של סקוט. לשיעורים של סל כבר הותר לו להיכנס, אבל הפעם היה זה המדריך שלא הופיע. רק לאחר שחיכו מחוץ לכתה כמעט רבע שעה, עבר שם אחד המדריכים האחרים והודיע שסל ביטל את השיעור. נאו קיווה שיש קשר בין היעדרו לבין מה שקרה אתמול. עם קצת מזל, הוא חשב, וויומינג נוזף בו ואולי אף מאיים עליו בפיטורין בזה הרגע. מרוצה מהמחשבה הזאת, הוא דפק על דלת המשרד של סקוט וציפה לתשובה. מבלי לשמוע קריאות כמו "פתוח!" או "רק רגע" כפי שהורגל, שמע נאו את רשרוש המפתחות בדלת, ולאחר מכן היא נפתחה לאט. "אה, שלום נאו." הוא אמר, כאילו מופתע לגלות שזה הוא. "לא ציפיתי לך. קבענו פגישה?"
"אמ, האמת שלא, אבל חשבתי שאולי-" סקוט הביט בו בעיניים פקוחות לרווחה ונאו הבין שהוא מנסה לרמוז לו משהו. "חשבתי שאנחנו יכולים לגשת אליך בכל זמן עם הבעיות שלנו. אבל אם אתה עסוק אולי תודיע לי באיזו שעה אני יכול לבוא?"
"עוד 10 דקות זה בסדר" הוא אמר וסגר את הדלת באותו הרגע. שנייה לפני שעשה זאת, הספיק נאו לראות את המנהל וויומינג במשרדו, יושב בשיכול רגליים, פניו זעופות.
נאו התפתה להישאר קרוב לדלת ולהאזין לשיחתם, אך ידע שכנראה יסיימו בקרוב אם סקוט אמר לו לחזור תוך 10 דקות. לכן בחר לשבת בצד, רחוק מספיק בשביל להתחמק מהמנהל כשייצא, אבל לא רחוק מידי.
מהר מאוד וויומינג יצא ואכן לא הבחין בנאו מכיוון ונע במהירות ובקו ישר ממשרדו של סקוט. ברגע שראה אותו מתרחק, נכנס נאו למשרד מבלי לדפוק שוב, עוד לפני שסקוט הספיק לנעול חזרה.
"מה זה היה?" הוא שאל מייד.
סקוט נאנח בקול והתיישב בכיסאו בגב שפוף. "יש לנו כמה בעיות" הוא אמר.
"זה קשור לאלינה?"
"מה?" הוא נראה מבולבל, אך תוך רגע קצר הוא הבין במה מדובר. "לא, אין לאירוע המצער קשר. לא ידעתי שהיא סיפרה לכם"
"היא לא הייתה צריכה לספר, הגעתי לשם ברגע שהוא הלך. הוא נענש כבר? בגלל זה הוא לא הגיע היום לשיעור?"
"אני לא יכול לדבר איתך על עניינים מנהלתיים נאו" הוא אמר ופנה להתעסק שוב בניירות על שולחנו, למרות שעוד נראה לא מרוכז ועייף משיחתו עם המנהל. "ולמען הכנות," הוסיף פתאום, "אני לא חושב שהוא ייענש"
"איך יכול להיות ש-?" נאו התרעם מייד, אך סקוט קטע אותו.
"היא עשתה דבר חמור והעונשים כלפי החניכים הם לא חוקתיים כאן, אין דרך מסוימת להעניש. אני לא יודע אם הם יבחרו לומר שזה היה בסדר או לא. אל תסתכל עליי במבט הזה נאו, אני בהחלט לא חושב שזה היה בסדר. אבל הקול שלי הוא לא הקול המכריע."
"אני עדיין חושב ש-"
"בוא נדבר על משהו יותר נחמד, טוב?"
"אני שונא שאתה קוטע אותי" אמר נאו. הוא לא רצה לפתוח בריב, אך ברגע שהמילים יצאו מפיו נזכר גם בתחושה שאפפה אותו באותו הבוקר, כשסקוט יצא עם מורן והתנהג כאילו הוא אפילו לא מבחין בנאו. כעת הוא התכונן להתעמת על כך עם סקוט ברגע שיגיב לו בצורה כועסת. אך התגובה לה ציפה לא הגיעה, ובמקומה, סקוט נשען קדימה בכיסאו ואמר בשקט "אני מצטער." הוא הסיט את שיערו אחורה, עצם רגע את עיניו ואז הוסיף "אני לא מתכוון להוציא את הכעס שלי עליך. אני פשוט קצת מתוסכל, בסדר? אל תתייחס לשום דבר רע שאני אומר לך. היחס הזה לא מגיע לך"
"אני...כן, טוב" הוא חייך לעצמו והושיט את ידו קדימה, אוחז בידו של סקוט מעל השולחן המפריד ביניהם. "אני יכול לבוא יותר מאוחר אם זה לא עיתוי טוב. אם אתה עייף"
"לא, תישאר. אני מעדיף שתישאר. אתה אולי היחיד שיכול לעודד אותי עכשיו"
"אני אעשה כמיטב יכולתי" הוא אמר ונשען קדימה על השולחן, עד שהיה קרוב מספיק בכדי לנשוק לידו של סקוט. סקוט עוד נראה מותש ועיניו החומות הבהירות היו פקוחות רק למחצה, אך שמץ של חיוך עלה על פניו.
"אני כל כך אוהב אותך" אמר, כמעט בלחישה.
נאו התענג על אותן מילים בודדות בכל פעם ששמע אותן. "גם אני אוהב אותך" הוא אמר וקם מכיסאו בכדי לגרור אותו למקום בו סקוט ישב. הוא התיישב בצמוד אליו ואפשר למדריך להשעין את ראשו על כתפו ולעצום את עיניו.
"נהניתי איתך אתמול" הוא אמר, עדיין באותו קול שקט של אדם מותש.
"גם אני" אמר נאו. הוא לא שכח את החוויה שחווה לראשונה יום קודם לכן במשרדו של סקוט, אך האירועים שקדמו לשיחתו עם אלינה נראו פתאום רחוקים כל כך, כאילו בכלל לא קרו באותו היום. "אני תמיד נהנה איתך. חבל שאין לנו יותר זמן."
"כמה זמן יש לנו עכשיו?" הוא שאל. עיניו עוד היו עצומות והוא הזיז מעט את ראשו על כתפו של נאו כמחפש תנוחה טובה יותר. נאו כרך את ידו סביבו והצמיד אותו אליו, כן שנשען על חזהו.
"אני חושב שאדלג על ארוחת צהריים, אז... מספיק זמן בינתיים"
סקוט רק הנהן בתגובה.
"אתה חמוד כשאתה חצי ישן" אמר נאו והבחין בהבעה הצוחקת של סקוט. "אתה יודע, אני חושב שכדאי שאצא מפה בקרוב. אני אגש לשלב הרביעי. ומשם הדרך קלה יותר, לא? אני צריך לצאת"
סקוט פקח את עיניו לאט למשמע דבריו. הוא רצה להקשיב להמשך דבריו של נאו, אך התפלל שהחניך לא יבטיח לקחת אותו איתו החוצה. מניסיונו, הייתה זו הצהרה מבשרת רעות. "קרה משהו?"
"כן" הוא השיב ולא פירט. סקוט כבר ידע על מצוקתה של אלינה ונאו כבר הזכיר בפניו את הריב עם תום, ולא רצה למסור יותר מידע מזה. הייתה לו הרגשה שסקוט ישמח לאיד על סיום החברות עם תום, בשל היחסים הקשים ביניהם. "אני פשוט לא חושב שאוכל לסבול את זה עוד הרבה. הרגעים איתך ועם החברים שלי עושים את הכול טוב יותר, אבל בימים בהם אני ואתה לא יכולים להיפגש, או כשהשיעורים ממש נוראיים, זה בלתי נסבל. ובחוץ אני ואתה כבר ניפגש, לא?"
דבריו האחרונים צרמו לסקוט. "בחוץ זה עולם אחר. אולי לא תזדקק לי יותר כשתהיה שם"
"אולי לא. אבל בין אם אזדקק לך ובין אם לאו, עדיין אוהב אותך."
ליבו של סקוט כמו החסיר פעימה. הוא עטף את נאו בזרועותיו וחיבק אותו בחוזקה. הוא לא מצא את המילים לתאר לנאו איך הוא גרם לו להרגיש. לכן לאחר שהתחבקו, נשק בעוצמה לשפתיו ואז חזר להניח את ראשו בחיקו, מקווה שיוכל להישאר לישון שם לנצח.
בדרכו לשיעור הבא חלפו על פני נאו מספר חניכים שתהו איפה היה בארוחת הצהריים ובהפסקה. חבריו התעניינו במעשיו, אך ברגע שהמציא תירוץ כלשהו על עייפותו ועל כך שחזר לחדר לישון, עזבו אותו במנוחה. אלינה הייתה היחידה שאמרה לו בפירוש שהיא לא מאמינה לו, אבל לא שאלה שאלות. במקום זה עדכנה אותו באירועי ההפסקה ודאגה שלא ירגיש שפספס משהו מיוחד. יוצאי הדופן היחידים באותו זמן היו תום ומורן. הראשון לא שאל דבר מכיוון ויחסי ההתעלמות ביניהם נמשכו; השני פשוט חלף על פניו במן הנהון והמשיך בדרכו, מותיר את נאו בתחושה שהם עדיין לא יכולים להיפתח אחד בפני השני כחברים אמיתיים.
בזמן שהלך עם אלינה, יצא לנאו לראות בפעם השנייה את וויומינג הולך באותה הליכה מהירה ומוטרדת. נראה היה שהוא שוב בדרך למשרדו של סקוט. הוא שמח שבדיוק יצא משם, מכיוון והימצאותו הארוכה שם הייתה מעוררת חשד. כעת ריחם על סקוט, שנראה אומלל אחרי השיחה הקודמת וכעת צריך לעבור אחת נוספת.
נשמעה דפיקה חזקה בדלת ואז ניסיון לפתוח אותה. הידית נעה במהירות והיה ברור שמי שעומד מצידה השני ממהר להיכנס.
"רגע אחד, זה נעול!" קרא סקוט. הוא חשב שאולי נאו שכח דבר מה וכששם את המפתח בדלת כבר שמח מהמחשבה שיוכל להעביר עוד קצת זמן עימו, אך כשפתח אותה היה זה המנהל שנכנס וטרק אותה אחריו. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" הוא שאל ומבלי לחכות לתשובה התיישב על הכסא שרק שניות קודם לכן החזיר סקוט למקומו מול השולחן.
"מצטער, הייתי באמצע-"
"זה לא חשוב עכשיו. אני צריך לדבר איתך"
"כבר אמרתי לך את דעתי על הנושא"
"זה לא זה. משהו אחר. וכדאי שתתיישב כבר, או שאני אגרום לך לשבת. מעצבן אותי שאתה מתהלך ככה"
"סליחה." הוא אמר ועצר במקום, נשען לאחור על שולחן העבודה שלו. "על מה רצית לדבר?"
"על זה" הוא אמר והושיט לסקוט תיקיית מסמכים.
"אלו פגישות הייעוץ" אמר סקוט.
"נכון"
"ומה איתן?"
"אני אגיד לך מה איתן. אתה צריך לרשום כל פגישה שנערכת, מתי היא נערכת, לכמה זמן. אלו החוקים. ואני מוצא פה הרבה מאוד חורים, סקוט"
"כולנו טועים לפעמים. אני אשתדל לדייק יותר-"
"זה לא עניין של דיוק. זה עניין של...הנה, למשל" הוא חטף את התיקייה מידיו של סקוט. "שבוע שלם בו נמצאים אצלך כל הזמן אותם חניכים. אתה אמור לדבר עם כולם. אתה אמור לדווח לי לגבי מצבם. אבל אני רק רואה פה את מורן, לפעמים נאו, לפעמים טלי...ואתה יודע, לפעמים אני רואה חניכים שנמצאים אצלך חצי שעה ואתה רושם שהם היו אצלך עשר דקות. למה שתשקר לגבי זה, סקוט?"
"אני...אמרתי לך, גם אני יכול לטעות. זה לא יקרה שוב"
"תהיה בטוח שזה לא יקרה שוב" הוא אמר והטיח את התיקייה בשולחן. "כי אז אני אתחיל לחשוד בדברים. אני לא יודע מה אתה מנסה לעשות פה, אבל אני יכול לברר. אז אתה לא רוצה שאתחיל לחשוד שמשהו מזור קורה מאחורי הגב שלי, נכון?"
"נכון."
"יופי, אני שמח שהסכמנו על זה" ובזת סיים את דבריו, קם ויצא מהמשרד.
סקוט שילב את זרועותיו ובהה ברצפה בייאוש. הדבר האחרון שחסר לו הוא מדריכים שיישלחו על ידי וויומינג לרגל אחריו. הוא שנא את הבחינה המתמדת. היו ימים בעברו בהם אף אחד לא בדק איך הוא עובד. היו ימים בהם הוא לא היה צריך לחכות שוויומינג יעבור על התכניות שלו לשיעורים ויאשר אותן. נאו צדק, זה רק נעשה קשה יותר. בלתי נסבל יותר.
לרגע אחד, סקוט שכח מהמטרות שלו, מהסיבות בגללן הוא נמצא במחנה, ורק הרהר לגבי זה שאולי באמת הגיע הזמן לחשוב על יציאה משם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
D12
