ביום כזה כולם מתאחדים יחד, כולם מתחברים לפינה הכואבת בליבם, נזכרים.
חלק מזדהים עם המשפחות השכולות, חלק משפחה שכולה בפני עצמם, וחלק מכירים מישהו שעבר כאב ניכר.
אבא שלי, כשהייתי בת 5, מלפני 10 שנים עבר פיגוע. הוא נהג אוטובוס וכשהוא נשאר באוטובוס לבד המחבל עלה מהדלת האחורית והתפוצץ באוטובוס.ממש מולו.
אני לא זוכרת ממש איפה הייתי באותו הרגע, אני חושבת שאמא שלי מיהרה לקחת אותי מהגן ושמה אותי אצל חברה, זה היה די היסטרי, נורא פחדתי. אני לא זוכרת מזה הרבה, אני רק זוכרת את התמונה הזו כשהלכנו לבקר את אבא שלי בבית החולים, וראיתי את הפנים שלו, מלאות בפצעים מהרסיסים, והוא חבוש ופגוע, אני פחדתי מהמראה.
כן, אבא שלי נשאר בחיים, ולמען האמת? בנס. ממש בנס. בחדשות אמרו בנס, בתוכנית של יאיר לפיד אמרו בנס, אפילו הראו אותו בחדשות של ערוץ 2 מדליק נרות חנוכה. אני זוכרת את זה, כאילו זה היה אתמול.
כל הילדים בגן ציירו לי ציורים, להחלמה מהירה. אבא שלי נשלח לבי"ח במצב בניוני ושהה שם לחודש.
עד היום יש לו בעיות בשמיעה מזה, אבל לא משהו קריטי במידה ניכרת. אבל הזיכרון הצורם תמיד נשאר, וקשה לו לשמוע על פיגועים ודברים כאלה. מין טראומה כזאת שנשארה. ועוד כמה צלקות על היד, מהתפרים של הרסיסים שנכנסו מכיוון אחד של היד ויצאו מהשניה.
אבא שלי אומנם לא נלחם כשהוא נפגע בפיגוע, אבל אבא שלי השתתף במלחמת יום כיפור ושם הוא איבד הרבה חברים,ונאלץ לראות אותם מתים.
ובמקרה הזה הוא סתם תורם לקהילה בתור נהג, ונפגע מכך. למען האמת, אבא שלי עובד באגד עד היום למרות הקושי והטראומה לחזור. מסירות אמיתית.
אולי בעיניכם הוא לא גיבור אבל בעיניי,
הוא תמיד גיבור.
