חזרתי הביתה וחזרתי לפה.
כי ישראבלוג זה הבית. 


מכירים את זה שכל עוד אתם לא עם אנשים, אז קשה?
אסור לי להיות לבד. אסור.
איכשהו תמיד כשאני לבד פתאום כל הכובד של החיים נופל עליי.
אני יכולה לצאת ולצחוק ולהנות ונחמד ולחייך ואין שום דבר רע, ואז לחזור הביתה ולהרגיש רע ולרצות לבכות ושיכאב הלב ולספר לכם כמה שרע לי.
אני חייבת אנשים שיעסיקו אותי כל הזמן כל הזמן כל הזמן אחרת..

ועכשיו אני כותבת וכותבת ובכלל לא אכפת לי מפסיקים ונקודות כל מה שאני רוצה זה רק לכתוב, שהמקלדת תעסיק אותי.
ואני חוזרת על מילים כי זה מה שיוצא וכי המחשבות שלי לא מהירות מספיק בשביל לדעת מה לכתוב, וכשאני מפסיקה לכתוב אז איכשהו רע יותר.
ואם הפסקתי לכתוב לרגע כי לא היה לי מה אז אני קוראת תמיד את כל מה שכתבתי ולא תמיד כיף לי כי אני רואה כמה טיפשה אני וכמה אני גרועה וכמה אני חייבת לקחת שיעורי כתיבה או משהו.
וכל פעם שאני עוצרת כולי נעצרת וקשה לי לחזור ואני מכריחה את עצמי כדי שיהיה לי אולי לכמה רגעים קצת יותר קל, קצת עזרה לשאת את הכל. את כל הכלום הזה. הייתם חושבים שכלום זה קל, אבל זה כבד. מאוד כבד. אפילו יותר כבד מדברים ממשיים. כי כלום זה הכל.

אני חושבת שאני צריכה להפסיק לכתוב עכשיו, זה כדאי. אבל לא רוצה.
זה מקל עליי. האצבעות שלי זזות ואני מסתכלת עליהן והן זזות כל כך מהר שאני לא מצליחה לעקוב אחריהן וזה עושה לי טוב איכשהו.

אני מפסיקה עכשיו באמת. אני אצטרך להתמודד עם זה אחרת.