TOO COOL TO CARE

מאז שהכרתי אותו, ידעתי שיש לו חברה. אבל תמיד זה נראה כאילו היא לא באמת חברה שלו, כי הוא התחיל איתי כל הזמן, וניסה לנשק אותי ולפרטט איתי. פשוט הדחקתי את העובדה שהוא תפוס, ונהנתי מתשומת הלב. 

פתאום הבנתי כמה לא מוסרי זה, היום כישצאנו מהשבט. נכנס אל המכונית שלו, והוא הביט במראות. "אם את רואה את נועה, תתכופפי."

"סליחה?" 

"אני לא רוצה שהיא תראה אותנו ביחד."

הרגשתי קצת מוזר, ידעתי שהיו עלינו שמועות אבל לא היה בנינו כלום. כמעט פעם אחת, התנשקנו לרגע, כשהיינו שיכורים אבל זהו. ואף אחד לא יודע על זה. אנחנו פשוט מבלים הרבה ביחד.

אז הוא התניע את המכונית ונסענו. ניסיתי להתנער מההרגשה הזאת, מהגוש בבטן. "שיט," הוא אמר. "נועה."

היא הייתה בכיכר, גבוהה, כוסית, יפה ובלונדינית. ידעתי שאין באמת תחרות, אחרת הוא היה נפרד ממנה כבר (וגם היא מאיימת להתאבד). 

"שלא תראה אותך!"

"מה אתה רוצה שאני אעשה? היא כבר רואה!"

"שיט. שיט. נראלך שהיא ראתה?"

"כן," היא הסתכלה לי ישר בעיניים. 

"שיט."

הרגשתי מלוכלכת אף על פי שהוא עשיתי שום דבר רע. הוא התחיל לחפש תירוצים, לאן נסענו ולמה. ואני לא הבנתי למה הוא צריך לשקר, בסך הכול הוא הלך הביתה לקחת אוכל וביקש ממני לבוא איתו. לא עשינו שום דבר רע, לא חטאנו. 

פעם אחת, לא עשיתי שום דבר רע.

יצא לי לדבר עם החברה הכי טובה שלה. במשך החודש האחרון אני והיא התקרבנו, והרגשתי מספיק בנוח כדי לשאול אותה. 

"זה לא שהיא שונאת אותך," היא דפקה פרצוף חצי צוחק שהבהיר לי שהיא שונאת אותי לחלוטין. "בואי נגיד, אם את אומרת בדיחה מצחיקה, היא לא תצחק. לא משנה כמה מצחיקה היא."

הבנתי אותה. לא יכולתי לכעוס עליה. פתאום הכול נראה לי נורא ברור, כאילו כל הזמן הסתכלתי על המציאות במעד ערפל סמיך ועכשיו יצאה השמש. וביני לבינו ניצבת נועה, בלונדינית עם דמעות בעיניים כי היא שומעת שחבר שלה בוגד בה איתי. כי הוא רואה את חבר שלה מסיע אותי הביתה. כי היא יודעת שחבר שלה מספר לי דברים בזמן שהוא בסך הכול מזיין אותה. 

ותחושה הרעה מרכסמת בי. 

למרות שלא עשיתי שום דבר רע ואנחנו בסך הכל ידידים. 

"הוא פשוט נמרח עלייך, ואת מגיבה חזרה." אמרה חברה. 

עיקמתי את אפי. אני מגיבה חזרה?

עצוב לי שהיא לא צוחקת מהבדיחות שלי. לפעמים יש לי ממש הברקות.