בבקשה שאתה שם, שיש שם מישהו

שאני לא מדברת לרוח, מתחננת לאיזשהו פתרון קסם שימלא לי את החור בלב, וירכיב את החתיכות ששבורות לי..

הגעגוע גובר, וכל שנה הופכת ליותר קשה מקודמתה, והימים בהם הכאב בלתי נסבל הופכים להיות תכופים יותר. הלילות הופכים לימים, והדמעות לא ממש נגמרות..

פתאום כל זיכרון בך הופך להיות כבד, כל סיטואציה שלא חוויתי אתך, או בלעדיך הופכת לרחמים עצמיים, ורחמים עליך, וכעס וזעם שאתה לא תחווה את זה לעולם, שאני לא אקבל את מה שכולם מקבלים, לעולם. שאני אצטרך להסתפק בחסרונך ולסבול את זה לשארית חיי. חשבתי שלצבור זיכרונות בלעדיך יהפכו את החיים קלים יותר, ככל שיהיו לי זיכרונות בלעדיך ככה אתרגל.

אני מוצאת את עצמי מתחננת אליך לפתרון מהיר למכאוביי ומקווה שאני לא חלק מאלפי שוטים שמדברים לכלום ושום דבר. כי אני צריכה את הידיעה שגם שאתה לא פה לפחות אתה שומע.. מקווה שהסימנים שאני מקבלת ממך הם לא בעצם מעצמי..

מצאתי שיר שמזכיר אותך יותר מדיי, ורק שמיעה של מילה אחת גורמת לי לחזור לכאב העוצמתי שהיה בשבעה, בחודש הראשון, בשנה השחורה הראשונה..

חמשת השלבים של האבל איכשהו נתקעו לי בין הכחשה לזעם.. לא מצליחה להבין שזה באמת קרה לי.. לא מצליחה לקבל את הצד האפל שבי שלא מפחד מהמוות, שיש פעמים שאני מודה ביני לבין עצמי שלפעמים לא ממש אכפת לי אם בדרך הביתה תקרה תאונה..

אני נוטה להשליך את כל החסרונות שבי, כל חוסר שביעות רצון מעצמי, כל כישלון, עליך.

בגלל שאתה מת. זה די נוח להשליך את זה עליך, זה גם נשמע כל כך הגיוני.. לפעמים הייתי רוצה לדבר על זה עם מישהו, לשאול אם זה הגיוני שאני עדיין במצב קטטוני, שאני שבר כלי מהלך, האם זה הגיוני לחשוב עליך אלפי פעמים ביום? לבקש שמישהו ייקח את זה ממני, שאני אתעורר בבוקר ואגלה שהמחלה המדבקת הזאת שנקראת אבל תעבור למשפחה אחרת, לא אכפת לי שמישהו אחר יסבול במקומי..

כל שנותר לי זה לקוות שאתה שם ואתה באמת שומע, וכל החלומות האלו שמובילים לי לפעמים סדרי יום אמיתיים.. שאני לא אתגלה כשוטה הכי גדולה,

אני עדיין זוכרת מה ההבדל בין חכם לפיקח..