זו העצה שקיבלתי.
אני לא מאמינה שנפרדתי ממישהו שאוהב אותי. אני לא מאמינה.
יש מאפייה בשוק מחנה יהודה, ששמה מרציפן.
שם נפער לו שער גן עדן, בין אדי המאפים הטריים, מבעד לשוקולד הנוטף (בחיי שנוטף).
ואני בכלל לא בחורה של בצק. אני לחלוטין יכולה לחיות על חלבונים.
אבל לאחרונה רגליי לוקחות אותי מעצמן כל אימת ש. ובכן, בעצם, כל הזמן.
פעמיים בשבוע לפחות. זה גם 5 דקות מהבית, כך שלא כרוך בזה שום מאמץ.
הרוגעלך, אותו מאכל כמעט-שטייטלי משמים שרבים הם המפקששים בהכנתו (קשה,
יחס לא נכון בין בצק לשקולד ויבשושי), הסתבר שיש לו צורת קיום מופלאה (בחיי
שמופלאה. אתם מוכרחים לטעום) שם במרציפן. אידאה אפלטונית.
אלוהים, אלוהים. הם קטנים וחמי-עד. הם רכים כמו שום דבר אחר. אוקיי, זה
נשמע כמו הגזמה. אז יש רכים מהם (דייסה? בוץ? אני בגשם?) אבל אין רכים
כמוהם.
והטעם! מרגישים שיש שם משהו אחר. השוקולד הוא אחר, הבצק אחר. הכל עטוף ונימוח ונמס למגע לשון.
והם קטנים ונהדרים, כמו רוב הדברים הקטנים.
והם מנחמים, וזה העיקר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Endless Metaphor