ולך, השני (לא התלוצצתי, מדי שעה בשעתה) יש לי דברים להגיד.

עכשיו יוצא הסרט הזה, החדש, טיפשים ללא הפסקה, שמזכיר לך את פעם. רצית לראות אותו עם גדי.

בת הדודה איה מסתגלת ללימודים באוניברסיטה, עדיין לא אוהבת סוציולוגיה בניגוד למה שאתה חושב שהיא צריכה לאהוב.

הלקוח ליאור ממשיך להציק, הוא אף פעם לא מסיים.

אמא שלך, אבא שלך. האתר שאתה בונה, הוויכוח שלך בפייסבוק, עם חרדים, עם טבעונים.

הכל, כל הדברים שנקטעו. כל הדברים שכבר לא אדע.

אתה ממשיך בלעדיי, להתקיים במקביל עליי. באמת כמו קווים מקבילים, באמת כבר לא ניפגש. באמת תנסה לא לחשוב עליי, כנראה שגם תצליח.

אני כאן.

אני כאן.

אני כאן.

אני כאן ואתה בתוך הראש שלי. כל קורותייך עדיין מסופרים במקצב תופים, באזניי. כל השטויות שלך, אלוהים. המון שטויות.

כבר לא אצחק מ"טיפשים ללא הפסקה". זה סרט דבילי, אבל מצחיק. האם בכלל אראה את השני?

די, איזה שלשול מילים. שלשול מילים, הכל מתמזג לי.

אני לא מצליחה לעצור את השטף הזה. הניסיון להפוך אותו לחוויה אסתטית, ניסיון שאני מודעת אליו רק עכשיו, בשעת הכישלון, כבר מייאש ממש.

מה אסתטי בזה, מה? מה התועלת?

מי נפרד מאוהב?

אני מפחדת שלא יהיה אחר. אני מפחדת שלא יהיה אחר. אני מפחדת שלא יהיה טוב יותר.