הופקדתי לשמור על שלושה-ארבעה מילדי משתעשעים על מזרן ספוג ממונע בנהר. היינו עוד קרובים לגדה, קשורים אליה בחוט.

הייתי עסוקה מאוד בלנעול לילד מגפיים מיוחדות, שלא ברור אם נועדו לשמור עליו מפני טביעה או לקישוט בלבד. היו שני זוגות מגפי ספוג כאלה והראשון היה דו שכבתי. עד שהצלחתי "להנעיל" לו את הראשונות לקח זמן, הילדים מתחלפים קצת. כשהסתובבתי חזרה הוא הוריד את המגפיים, אנחנו קצת רחוקים מהגדה. אני לא מבינה למה הוריד אותם. ואז אני מבינה שהוא רצה לשחק בלי מפריע ושהמשימה האמיתית הייתה לבדוק אם אפשר לנעול אותם, כדי שנוכל לעשות את זה בצאתנו מהמים. פתאום קריין עלום אומר לי 'איפה ג'?', או שאני נזכרת - איפה ג'?? הסתובבתי- וחלק מהמזרן היה מתחת למים וג' שכב שם דומם דקות ארוכות, קפא בכחול. הוא לא מגיב, הוא איבד יותר מדי חמצן. העיניים שלו היו פקוחות עדיין, והוא בהה לשמיים במבט החשיבה שלו. הוא ילד מאוד מהרהר. והוא לא נושם.

אני מבינה את זה. אנחנו בגדה השנייה וקריין, או אולי שוב אני - 'חייבים לספר לל' (הגננת). אני מרימה את ג' בשתי ידיי והוא שטוח לגמרי, וקטן כמו כלי משחק. ממש כמו בובת קרטון שלו, רק בשר ודם. שברירי בידיי. ומת. 'היא תתקשר לאמא שלו והיא תאמין שהוא לא עושה את עצמו ג' הוא ילד חכם'.

(ואני חושבת שזה נורא, ושאלך לכלא, ואולי הוא בכל זאת לא מת????)

והתעוררתי.

ולא היה מזרן ולא מגפיים ולא גב כחול.

תחושת האחריות והשיבוש בשליחות והאמון שנשבר והתוצאות הכבדות נשארו. ולראות אותו ככלי משחק ביד שלי, חסר אונים ונתון לחסדיי (כבר לא) הותיר בי רושם עמוק ואשמה כבדה. והגב הכחול הזה.

על כל 20 כבשים - עקיצת יתוש אחת.

לא מצליחה לספור. או להירדם.

רק להתגרד.

לא קשה לגרום לי לחייך:

- כשמחמיאים על כתיבה, תלבושת או הישג.

- כשצוחקים בקול (כשאני מנסה להצחיק.)

- כשהשיחה קולחת ומפרה ומחשמלת. נעים-נדיר-נהדר.  (תקשורת וורטואלית משמחת אותי באופן מיוחד. סמסים, פייסבוק ובמיוחד תגובות ממש כאן.)

- כשאני מצליחה לקרוא בין השורות, להבין לעומק ולהגיב בהתאם: כשאני אומרת את הדבר הנכון.

- כשמפקידים בידי סודות. או אחריות.

- כשאחד מהילדים בגן מתקדם (ועוד יותר כשיש לי יד בהישג)

- כשמייחדים אותי ובוחרים בי (ומעדיפים אותי. מתק שפל.)

- למצוא שותפות, הזדהות.

- להיות שייכת- חנוקה במסגרת. ומובלת.

-בשר לסוגיו.

אם הייתי קיבוצניקית אולי הייתי נתפסת קצת פחות מתאמצת תמיד,

אולי הייתי בכלל נינוחה.

ותחושת הקולקטיביות-כמנגנון-הדחקה אולי הייתה דווקא מבורכת ומשמעותית במקום להיות סתם פחדנית-

כי המטרה שהייתי מזדהה איתה הייתה סוף סוף שלי.

ובכלל לא היה שלי, וזה מרגיע בפני עצמו.

וכולנו היינו היינו -הך בקיבוץ שלי

והאשליות האוטופיות שלנו יכלו לממן, במקום ההורים שלי, את ארון הבגדים שלי, שהיה אולי לובש צורה של מכלול ערכים ולא גיבוב בדים זר. 

יכולנו להיות אחים ושותפי סוד, החברים ההיפותטיים בקיבוץ התאורטי המדובר.

יכולנו לברוא סדר יום חלופי, חיצוני לעולם. ולא הייתי מרגישה צורך להיות במרכזו, ובראש מעייניו.

כי הכל היה פשוט: בראש חושבים, במעיין טובלים.

אין עולם, ואין מרכז. כמעט ואין להיות.

והייתי עובדת באמת-

אף פעם לא עבדתי באמת.

בקטיף של הדרים

או בתיקון גרביים

או בחליבת עיזים....

חבל רק שאני קפיטליסטית ורציונלית כזו,

שמכירה גם בתחושות הבטן ובנטיות הכיס, בגאווה. לא רק בחלומות רחוקים.

עריצותם של החשקים ושפיפותם של האידאלים.

התאווה מעסיקה עושקת של הערכים, שעובדים בשבילה רק כשזה עוד משתלם.

עיזים כבר לא יהיו לי.