מולי באוטובוס: ילד יפה, חרד"לי בחסד עליון, מעיין בסדר כלשהו, לא נותן לי לראות איזה בדיוק.
פיאותיו הישרות יוצאות חובת אוזניו (קולטות מן הסתם רמזים נסתרים בהוויה היומיומית הנחותה של כולנו).
ילד בריא ועדין ונבון וסקרן. ממלמל ומפלפל בזווית פיו, עבורי הנחשלת: תפלות. אות ומופת.
מביט בחלון ורואה: כאן תכנון תבוני, כאן אצבע, כאן צלם. (ולי: בניין וחתול ופח זבל).
בשעה שאני משגיחה בצאתו לשלום אני מבינה שעם כל הכבוד להטפותיי על שינוי הפרדיגמה, על לקיחת אחריות על שינוי המציאות החברתית, על תחיית הנדכאים ודרך הארץ, עודני כנועה ושבויה ומוקסמת ונכספת אליה, להגמוני'ה, תהיה אשר תהיה.