You won't find me, I will find you

If you wish revenge, so I shall do

I rip and destroy thy enemies, the ones who cannot seek paradise

There is a price to pay

You shall be my servant for eternities

You cannot know my identity

For the sake of thy innocence

פרק 1- לא תמצא אותי. אני אמצא אותך

גיא ברקוביץ' הוא נער ממוצע בן ארבע עשרה בעל שיער חום ועיניים כחולות. יש לו הרבה חברים ומכרים איתם מבלה לעיתים קרובות. עם הוריו ואחיו הוא נוהג להסתכסך כמו כל נער בגילו. הציונים שלו אינם גבוהים אך גם לא נמוכים. חייו מסתכמים בטוב ורע שמאזנים זה את זה אך בקרוב מאוד הכל עמד להשתנות באופן קיצוני.

ביום שישי אחד בבוקר גיא קבע עם חבריו לבלות בפארק כהרגלם.

"אז נתראה!" אמר חברו הטוב רועי כשנפרדו בדרכם הביתה מבית הספר.

"נתראה." השיב גיא בחיוך.

הוא הביט ברועי ושני חבריו האחרים, טום ונתן, אשר המשיכו ללכת ביחד, ואז פנה לדרכו. הוא נכנס לביתו. היה זה בית פרטי בעל שתי קומות עם חצר אחורית. הקומה התחתונה מורכבת מסלון, מטבח, חדר אמבטיה וחדר של ההורים. בקומה העליונה ממוקמים החדר של גיא, החדר של אחיו, מחסן וחדר אמבטיה נוסף.

גיא זרק את ילקוטו בפתח הדלת והמשיך לעבר המדרגות אל כיוון החדר שלו.

"גיא?" הוא שמע את אמו קוראת לו מהמטבח. "מה להכין לך לאכול?"

"מה שבא לך!" השיב גיא.

"בטוח?"

"כן!" גיא גלגל עיניו.

הוא נכנס לחדרו ונשכב על מיטתו הרכה. עיניו נעצמו מיידית. הכל היה רגוע למשך כמה שניות עד אשר הרגיש במשהו נדחף אל אפיו.

"לא שוב..." הוא מלמל ואז אמר בקול עצבני: "אתה לא יכול להניח לי?!"

"מצטער," צחקק נער מבוגר ממנו בשנה הדומה לו במקצת. "אתה פשוט דורש את זה."

הנער הוציא את העיפרון מאפו של אחיו הצעיר והשליך אותו לפח.

"כל מה שנגוע בחיידקים שלך, צריך להשמיד." הוא אמר.

"כנ"ל לגבייך, דביר."

האח הבכור הרים גבה ואז פניו נהיו רציניות יותר.

"שוב לא הצלחת להירדם בלילה?" הוא שאל.

"כן."

"משהו אולי מטריד אותך? אתה יכול לדבר איתי, אתה יודע. או יש גם אפשרות להשיג לך פסיכולוג אם לא פסיכיאטר."

"זה לא מצחיק," אמר גיא.

"אני לא צוחק," ענה דביר. "אם אתה לא יכול להירדם בלילות, אז צריך לטפל בזה."

גיא שתק לכמה רגעים. הוא לא רצה שמישהו יידע על מעשיו.

דביר נאנח. "בסדר." הוא אמר. "אתה לא רוצה לדבר על זה. לא צריך. אם תשנה את דעתך, אני כאן."

"תודה."

דביר עזב את חדרו של אחיו וסגר מאחוריו את הדלת. לאחר כמה דקות גיא נרדם. בחלומו הציפו אותו רגשי אשם. הוא ראה את חטאו מתבצע שוב ושוב, מסך אדום כדם הציף את ראשו. "לא!" צעק גיא. פעימות הלב שלו התגברו. הוא התעורר בבהלה והתנשף. לבו צרב כמו באותו היום הנוראי לפני חצי שנה, היום בו חלה תפנית מוזרה בחייו. את האירוע באותו הערב הוא שמר בסוד. הוא ניסה להדחיק אותו מזיכרונו, אך ללא הצלחה.

גיא נרגע קצת והביט בשעון על הקיר. השעה הייתה שש בערב, שעתיים לפני המפגש עם החברים שלו. לפתע, הפלאפון שלו צלצל. גיא הסתכל על הצג וראה שזהו מספר חסוי.

"הלו?" הוא ענה לשיחה.

לא נשמעה תגובה.

"הלו?" חזר על כך גיא בקול גבוה יותר בהנחה שלא שמעו אותו. "הלו?!"

עדיין אין מענה.

אחרי שש שניות בדיוק, השיחה נותקה.

"נו, באמת." אמר לעצמו גיא וייחס לשיחה הנ"ל לא יותר מאשר מתיחה טלפונית.

הוא החליט להעביר את הזמן במשחק מחשב עד הזמן ליציאה מהבית. אחרי שעה דביר קרא לו לאכול. גיא עזב את המחשב ואכל יחד עם משפחתו. האווירה הייתה מוזרה למדי. כאילו שהוריו כבר יודעים על בעיית השינה שלו. אמו ואביו החליפו מבטים מודאגים.

"הכל בסדר, גיא?" שאלה לפתע אמו.

"כן, למה?" הגיב מיד גיא.

"אתה בקושי אוכל ונראה שמשהו מאוד מטריד אותך."

גיא התרומם ממקומו ואמר במעט עצבנות: "אני צריך ללכת כבר. בטח מחכים לי."

הייתה שתיקה מביכה בה גיא הלך לחדרו להתלבש ואחרי עשר דקות כבר היה מחוץ לבית. למרות שהיה מוקדם, הוא הלך לעבר הפארק בו קבע פגישה עם חבריו. כרגיל הוא היה הראשון שהגיע למקום. גיא העביר את הדקות הבאות בישיבה על ספסל, במחשבות ובבהייה על העוברים ושבים. מדי פעם הוא הציץ בשעונו וחיכה שהמחוגים יראו את השעה שמונה.

כשהגיע הזמן, החלו חבריו להופיע. בין הראשונים הגיעו רועי, טום, נתן ונטליה. הם תמיד היו מגיעים ביחד למפגשים. פעם הייתה איתם גם נועה, אחותו של טום, אך לפני חצי שנה קרתה תאונה מצערת בה נהרגה. היא חצתה כביש ופגעה בה מכונית. כאשר הובהלה לבית חולים, היה מאוחר מדי. עברו כמה חודשים עד שהחברים המשיכו ביציאות. רובם היו צריכים לשוחח עם יועצת בית הספר. גיא העדיף להתמודד עם זאת לבדו. לעתים היה חושב מה אם הוא היה פונה אל היועצת. אולי לא היו לו את הסיוטים הנמשכים. אך יותר מהסיוטים, גיא פחד שיתגלה סוד אפל הטמון בלבו. הוא חשב שאם ילך ליועצת, בטעות יפלוט את מחשבותיו אשר הוא מנסה להסתיר.

 

השעה הייתה שתיים עשרה כאשר החבורה החלה להתפזר, כל אחד לביתו. גיא התלווה אל ארבעת חבריו הקרובים.

"היה כיף, נכון?" הביעה נטליה שאלה רטורית. "אתם חושבים שנועה שמחה על זה שאנחנו שמחים כרגע?"

הייתה דממה בה כל אחד שקע במחשבותיו המייגעות.

"אם יש גן עדן," שבר גיא את השתיקה. "אני בטוח שהיא נמצאת שם, מחייכת עלינו מלמעלה."

"גם אני חושב ככה," אמר רועי.

"אז." עצרה נטליה את צעדיה ואחריה גם השאר נעמדו במקומם. "נראה אותך בבית ספר?"

"כן," ענה גיא. "נתראה."

הוא נפרד מכל אחד מהם ושב לביתו.

"עוד פעם הגעת מאוחר?!" העירה אימא שלו. "אתה ודביר... אני צריכה להעניש אתכם לעיתים יותר קרובות!"

"לילה טוב, אימא." הגיב גיא באדישות.

"שלא תחשוב שזה נגמר כאן! אני עוד אדבר עם שניכם!"

"כן, כן..." הוא מלמל וסגר את הדלת בחדר שלו.

גיא פשט את בגדיו והתכרבל בשמיכה על מיטתו. הוא ניסה להירדם אך מצא עצמו בוהה בתקרה כרגיל. עברה שעה, שעתיים. גיא החל לעצום את עיניו. מחשבותיו הציפו אותו ולא הרשו לו לישון. לאחר שעה נוספת, גיא כבר הצליח להירדם. אומנם הוא התעורר זמן קצר לאחר מכן, בשש בבוקר, משום שהוא קיבל שיחת טלפון.

"הלו?" ענה גיא בקול חלוש.

לא הייתה תשובה.

הוא חזר לשאול "הלו" מספר פעמים עד אשר התנתקה השיחה.

"מה זה מי מתקשר מוקדם בבוקר..." מלמל גיא. הוא השמיט מידיו את הפלאפון וחזר לישון.

השיחות המוזרות הללו לא הסתיימו בזאת. במשך הימים הבאים גיא קיבל שיחות נכנסות ממספר חסוי בשעה שש במדויק בבוקר ובערב. כל שיחה נערכה שש שניות. באף אחת מהן לא נשמע דבר מהקו השני.

באחד מהימים גיא איבד את סבלנותו. בשש בבוקר אחרי שקיבל שיחה נכנסת מהמספר החסוי, הוא התפרץ אל החדר של אחיו.

"זה ממש לא מצחיק, המתיחה שאתה עושה לי!" קרא גיא בזעם.

"על מה לעזאזל אתה מדבר?" שאל דביר, מתרומם ממיטתו. עשתונותיו עדיין מעורפלים.

"כל יום בשעה שש בבוקר ובערב אתה מתקשר אליי ממספר חסוי ומנתק לי בול אחרי שש שניות! כאילו שאתה השטן או משהו!"

"אתה בסדר? למה שאני אעשה דבר כזה? אני לא עד כדי כך משועמם."

נראה כאילו הוא לא משקר. חשב גיא.

"אולי זה אחד החברים שלך?" הציע דביר.

גיא לא העלה את האפשרות הזו בראשו. אולי באמת מישהו מחבריו החליט להתבדח על חשבונו ויכול להיות שלא רק אחד מהם.

"אולי. אני אשאל אותם היום," אמר גיא.

"תשאל, תשאל." אמר דביר ופלט פיהוק. "אחר כך תתחקר אותם אחד, אחד ותזמין גם את המשטרה, אולי גם אף בי איי."

"אולי אני באמת אעשה את זה."

"מה אתה דפוק... יאללה סע, סע, לפני שאני אעיף עלייך משהו."

גיא נכנס אל הכיתה שלו בעצבנות. הוא ניגש אל חבריו והכריז בקול רם: "זה לא מצחיק!"

"מה?" שאלה אחת מהחבורה, ימית.

"אל תעמידו פנים שאתם תמימים עכשיו! מישהו מכם בטוח מותח אותי!"

"התעוררת היום עצבני ביותר?" שאל חברו בן.

"יש סיבה לזה!" ענה גיא. "מישהו החליט להתקשר אליי כל יום בשש בבוקר ושש בערב, לגרום לי להגיד הלו כמו מטומטם ואז לנתק לי בפרצוף אחרי שש שניות!"

"אתה קולט מה אתה אומר בכלל?" אמר טום.

"אני לא ממציא את זה! זה קרה לי כל הזמן בימים האחרונים!"

"אולי תבדוק מי מתקשר אלייך?" הציעה נטליה.

"דרך החברה?" שאל גיא.

"כן. מה הבעיה, תתקשר לסלקום (הפלאפון שלך זה סלקום נכון?) ותשאל מי מתקשר אלייך. מה אתה ישר מתנפל עלינו."

"בדיוק," הסכים טום. "תבדוק את העניין לפני שאתה מאשים אחרים."

"סליחה," הסמיק גיא מבויש.

בערב הוא לקח את העצה של נטליה וחייג אל חברת הטלפון הסלולארי סלקום.

נשמע קול אישה מעבר לקו.

"מוקד תמיכה סלקום שלום, מדברת שירי. במה אפשר לעזור?"

"שלום, אני רוצה לדעת את מספר הטלפון או הפלאפון שהתקשר לפלאפון הזה במשך הימים האחרונים בשעה שש בדיוק."

"רק רגע."

גיא המתין במשך כמה שניות ואז שמע את קולה הנרגז.

"וואו... איך שהבדיחות היום מתוחכמות..."

"על מה את מדברת?" שאל גיא.

"על מה אני מדברת?! רשום שהמספר שחייג אלייך הוא 666-666 ומספר כזה לא קיים בכלל במערכת! זה בדיחה של יום שישי השלוש העשרה, נכון?! מי עומד מאחורי זה?! יבגני?! הלו! אתה שומע?! זה לא מצחיק!"

"זה בכלל לא מצחיק..." מלמל גיא בעודו מוריד את השפופרת באיטיות.

המשך יבוא...

הפרק הבא: אתר לא קיים.