B.logi

 לפני שנים לא רבות הייתי בירושליים בטיול לילי, שם התוודעתי ל 28 החצרות החרדיות

שלמרבית פליאתי איפיונם החיצוני שונה זה מזה, והס מלחתן בין לבין. תוך כדי טיול קיבלנו מעין הרצאת רב של אחת הישיבות, אחד הדברים שאמר נחקקו בזכרוני : ההתעקשות שלהם לשמר את זכר הקהילות שהושמדו בשואה ע"י שימור מנהגי הקהילה כולל הסממנים החיצונים דהיינו – הלבוש

הסתבר לי שיש עוד צורה של זיכרון, וחשבתי לעצמי כמה נוראה החוויה שגרמה לזה כמה נורא 'להיתקע' 

 ככה בהיסטוריה,. מצד אחד זה כל כך נגע לליבי, שכן תמיד רציתי שיקימו עיירה משוחזרת של בוליחוב, העיירה של הורי, עיירה היסטורית שחמש מאות שנה של יהדות נמחקו בה כמעט לחלוטין. אבל מצד שני חשתי זעזוע.

את הזעזוע הזה אני נושאת עימי וחריפותו הועצמה כאשר ראיתי את הילדון המתוק העוטה את הטלאי הצהוב.

ליבי יוצא אליו. הוא ימשיך את המסורת של 'להיות מצבה חיה'. אולי הוא יגדל לשאול שאלות, אבל סביר שאם יקבל חינוך חם הוא דווקא יזדהה בסופו של דבר עם הוריו.

יש לי תחושה שקבוצה זו כל כך מזדהה עם התפקיד שלקחה על עצמה עד שהם בנכנסים לתפקיד שלקחו על עצמם, ואז הם באמת מרגישים רדופים בשל דתם.

כשקראתי בספר 'גיא אוני' קראתי על פאניה אחת המקימות מהמאה התשע עשרה כשנסעה לצפת, ושם ירקו עליה וצעקו לה 'שיקסע' וזרקו עליה אבנים.

זו המסורת שגדלנו עליה כאן בארץ, למאה שערים יש להיכנס בלבוש צנוע, ביום כיפור אם ניסע יזרקו עלינו אבנים.

אין חדש תחת השמש, אז על מה המהומה פתאום?

מה שכן מטריד אותי זו ההשתלטות ההדרגתית של חרדים שכן מתגייסים, על צה"ל ואחרי שצפיתי אמש ב'לונדון וקירשנבאום', אני גם חרדה למניעיהם, ואני מקווה שאינני חוזה שחורות.

* האבודים- שישה מתוך שישה מליון - דניאל מנדלסון