בביקורי האחרון ספריה הספר קרץ אלי, לקחתי אותו לידי, הוא היה מוכר, קראתי בגב העטיפה, הסיפור היה מוכר אבל לא הייתי בטוחה. רק לקראת סופו זכרתי שזה הספר שקראתי לפני כעשר שנים, שהשאלתי אותו לחברה - שתינו התמודדנו אז עם אבות חולים. הספר טרם חזר אלי, אבל לא שכחתי אותו. הפרטים התאדו ולפעמים רציתי להמליץ עליו לאנשים תקועים בין הדורות. כאלה שנותנים מכוחם ואין ממלא, אבל גם את שמו שכחתי. ועכשיו חשבתי הנה עוד ספר על אותו הנושא. שאלתי אותו.
נהניתי מהקריאה כאילו קראתי אותו בפעם הראשונה. אפילו לקראת הסוף כשהוא החל להיות מוכר. בקריאה השנייה הזו נגעה לליבי וצרבה בי סצנה אחת מתוכו:
חמוטל, שאימה הייתה קרה אליה תמיד, נישאה וילדה והייתה נוהגת לעיתים נדירות לבקר את אימה בבית האבות אבל עכשיו כשהיא סיעודית, וכבר אינה מזהה את סביבתה החלה חמוטל לבקרה מידי יום ואף פעמיים ביום. בעלה ארנון והילדות היפסיקו ללוותה לביקורים כי בפעם האחרונה שהיו שם קראה האם לחתנה גנב, הנכדה מיכל פרצה בבכי ומאז גם הבכורה, הילה, התרחקה מהאם חמוטל. ארנון 'ויתר על העונג' של הביקורים. לחמוטל נותרו רק העבודה ואמא שכבר אינה מזהה את בתה.
פעם, כשחמוטל באה אל אימה שוב לבדה ובמקרה היה על פרק ידה הצמיד שלא אהבה: זהב עטור אבני אילת בצבע טורקיז. אבל מכיון שהיה מתנת יום הולדת מארנון ובנותיה ליום הולדתה התפעלה ממנו וענדה אותו.
הצמיד ניצנץ לאם שהחלה לזעוק:
'גנבה'!
'גנבת לי את הצמיד!'
חמוטל הסירה את הצמיד, ענדה אותו לפרק ידה של אימה ואמרה לה: 'הנה הוא שלך עכשיו'.
ואני תוהה, מדוע בחר ארנון להיעלב, מדוע לא מצא בתוכו את החמלה לאישתו שהתמסרה לאימה, מדוע הבנות חברו לאב, ואיך במחווה מבינה מכילה ונוגעת ללב ידעה חמוטל להסיר את הצמיד ולענוד אותו לאימה שאך זה קראה לה גנבת
יצא לאור ע"י הוצאת כתר, מכיל 224 עמודים,
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
