פעם
חשבתי שאם אתנהג יפה יתנהגו אלי יפה בחזרה,
כשבגרתי מעט
למדתי שיש עוד משתנים למשוואה,
שיש שינצלו את
טוב ליבי,
לכן ניסיתי
להבין את עומק נפשם,
וחשבתי – מה
שהיום מובן לי כהתנשאות – שיש בהם סבל
שהם נושאים עימם ולכן הם אכזריים.
לאחר
ניסיונות כושלים עם בני אדם מסוימים,
הבנתי שמה שנכון
לילדים אינו נכון בהתנהגותם של אנשים
בוגרים,
שאל ילדים אפשר
חייך בהתנשאות קלה של ניסיון חיים,
של הנאה מתמימות,
לבחון מאין הם
אוגרים זעם,
לדובב ואפילו
לעודד,
אבל כשזה נוגע
למבוגרים -
יש שהם סגורים
באופיים ובדיעותיהם,
שכבר גיבשו להם
השקפת עולם לפי נסיון חייהם,
שכבר קשה לשנות
את עמדותיהם.
יש
שתחושות הקיפוח שלהם כל כך עמוקות שאפילו
אם יבינו מקרה אחד מתוך מכלול המכלול
עדיין ישאר מתוך עמדה של קיפוח,
מתוך חשדנות,
חוסר אמון,
והם יצאו לעולם
עטויים בשריון או בקוצים.
אז
לקחתי את עצמי בידיים,
ואחרי מספר
נסיונות כושלים להתחבר עם אנשים שראיתי
שאיני מצליחה להתחבר אליהם המשכתי בחיי,
התחלתי לנהוג
לפי הבנתי מבלי לנסות לנחש מה הם חשים ומה
יקרה אם אעמיד דברים על מקומם ובזמן הנכון.
בקיצור
הפסקתי להיות קורבן להתנהגות של אחרים
למחשבות שמא אפגע במישהו אם אביע את דעתי,
והפכתי להיות
עצמאית בשטח,
למדתי לומר את
דעתי מתוך עצמי ללא השוואות,
ללא הטפות,
ולפעמים ללא
הסברים,
מבלי לראות
באחר נחות או מסכן ממני,
או לחילופין
נישא ממני.
הייתי
לאדם חופשי,
חשתי חרות לבחור
חברים ולמדתי לא לצפות מאנשים ליותר מידי.
למדתי לסלוח,
להמשיך הלאה,
לא מתוך עליונות
אלא מתוך הבנה שלא כולם חושבים כמוני,
שאולי לא יחשבו
אף פעם כמוני,
וככה לאט לאט,
באמת לאט,
למדתי את העולם
על כל מרכיביו,
ואני עדיין
לומדת.
למדתי
גם ליהנות מהשיש,
לאגור כוחות
לימים גשומים.
מאובזרת
בתובנות האלה מתוך תחושה שאני יכולה
לשוחח עם כל אדם,
ובלבד שיהיה
בר שיחה,
קשוב ובעל
נימוסין,
הצלחתי להחליף
תחושות עם בחור ערבי,
התוצאות היו
מרגשות ומפתיעות:
בכל
שישי שני אני מזמינה משלוח ירקות מחנות
מסויימת.
המשלוחן,
ערבי לפי מבטאו
תמיד מגיע באותה השעה של השישי ואני מזכה
אותו בטיפון (אפילו
ששילמתי על המשלוח)
וכמו ההוא עם
הידים על העיניים,
האזניים אני
מברכת אותו בשבת שלום והוא עונה כנ"ל.
כמה
ימי שישי יצא שהמשלוח חיכה לי ליד הדלת,
ולכן,
פיציתי את
המשלוחן בסכומים מכופלים בשבועות שאחרי.
גם כשהייתי
קצרה במטבעות,
הוא ידע שלא
יישאר מקופח ויפוצה.
ככה
נוצרו בינינו יחסי אמון.
לאחרונה כשהוא
מגיע,
הוא כבר יודע
היכן לשים את הדברים הכבדים יותר,
אנחנו מקבלים
זה את זה בסבר פנים יפות.
בשישי
האחרון הוא היגיע באחת עשרה וחצי,
שאלתי מה קרה
שיש איחור?
ידעתי שלא יקבל
את שאלתי כביקורת אלא כהתעניינות,
והוא אמר שהמצב
קשה והלוואי ותיגמר כבר המלחמה.
שאלתי
אותו בפליאה:
"אתה
'איתנו?
לצידנו'?”
להפתעתי
הרבה הוא ענה לי:
"חבל
על החיילים שלנו"
דמעות
עמדו לי בעיניים,
הוא כבר היה
ליד המעלית,
התאוששתי מהר,
רצתי אליו עם
הטיפון,
ואמרתי
"הלואי
כולם כמוך"
בשישי הבא
אשאל אותו לשמו.
המלחמה
הזאת מטיחה בנו הישר בפנים הרבה מאד
אמיתות,
חלקן
כואבות,חלקן
מבעיטות וחלקן מעוררות השתאות ומסמנות
בעיני את האור בקצה המנהרה.
בשיתוף
התמונה הזו,
אני
מבקש להזכיר לכולנו שבמדינת ישראל יש לא
מעט ערבים מוסלמים נאמנים ומוקירי תודה
למה שהמדינה הזו מספקת להם כמדינה יהודית
ודמוקרטית.
למרות
שלא הכל מושלם כאן,
ויש
עוד הרבה עבודה לעשות.
האיש
היקר הזה תושב הפזורה הבדווית הגיע לפני
זמן קצר לסורוקה עם פרחים וממתקים לבקר
חיילים שנפצעו במערכה.
אני
מבקש מכולנו בואו נחבק ונחזק את הרוב
הדומם,
ובו
בזמן נעקור בלי רחמים מתוכנו את הבוגדים
(במסגרת
החוק כמובן...)
רק
ככה נמשיך להתפתח כחברה חזקה ומאוחדת.
תודה
רבה לדוקטור Rotem
Tsur שהביא
את העניין לתשומת ליבי.שתפו
שתפו שתפו.
מסעב
חסן יוסוף מחבר הספר בן החמאס
https://www.youtube.com/watch?v=CVDVLWKeLys
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
