בשנייה
אחת הפכה אתמול המדינה למדינה בפאוזה,
בהמתנה,
און הולד כמו
שאומרים.
כמה אופייני. סופרמרקטים הוחשכו, רמזורים עצמו עיניים, אדישים למתרחש
לפעמים
נדמה לי ששיחות על מזג האוויר יובאו הנה,
כי כל שינוי
במצב הרוח אצלנו הוא אירוע,
או אירוע חולי
(
בחולם )
או אירוע דביק
מעומס הלחות,
וכשכבר מגיע
הסתיו הוא יתנפל עלינו בגדול אינטנסיבית,
דראמטית כמו
שאוהבים לומר היום.
'דראמאטי'
היא מילה שנמאס
לי לשמוע,
הרי איננו
צריכים להסתכל על עצמינו בגוף שלישי,
כמשתתפים ניצבים
המומים בסרט עלילתי מחולל דראמות,
אבל מה לעשות
שהכל כאן באמת דראמטי,
עוצר את רצף
החיים,
מסיט אותם
ממסלולם כהוא זה שקיבל חבטה בעודו בדרך
ועצר בשוליים לעכל את שקרה.
שנים
אני חשה ככה,
שחיי נעצרו
איפשהו,
שהדברים ממשיכים
להתנהל אבל שהזמן עצר מלכת,
השנים עוברות,
משאירות חותם,
מוסיפות חיים
אבל הזמן עצר
במוצאי
שבת האחרונה תכננתי לראות את 'סיגריה
אחרונה עם רבין'
אבל בזמן אמת
לא יכולתי,
לא מלאני ליבי,
כי ב'פרומו'
בתכנית עם יגאל
רביד ראיתי כל כך הרבה תמונות שהזכירו לי
את רבין שאותו אהבתי,
ואת כל הסיבות
שהוא כבש את ליבי עד שעם הגיע שידור התכנית
גבר היגון כל כך,
והבנתי.
הבנתי שהזמן
נעצר עם הירצחו המיותר של אדם מקסים,
נפלא,
דמות הצבר
האולטימטיבית שהיה לו הזכות להנהיגנו,
בתבונה,
צניעות,
יושר
שטרם
הישלמתי עם היעדרו.
כאילו היה זה
אתמול
אם עץ נופל ביער
אם עץ נופל ביער ואף אחד לא שומע, האם הוא השמיע צליל?
https://he.wikipedia.org/wiki