B.logi

קִצּוּרִים רָאשֵׁי תֵּבוֹת "אוצר בָּלוּם" ועוד...

מסך המחשב בביתי מושבת, אז רצתי למחשב אחר כי לא רציתי לדלג על הדברים הבאים:

הרבה מדברים על חוק לשון הרע, הרבה פוחדים מהחוק הזה למרות שהוא היה קיים תמיד, רק הוכחת הנזק היא שהתנתה.

גם אני לא בטוחה שאני מבינה בזה. אבל ממה שאני שומעת, אנ י שומעת שמתעסקים רק ברע.

אז יש לי הצעה

במקום לעסק ברוע - לעסוק בטוב. אפשר לתקוף את הרוע בהרבה הרבה טוב עד שיימס. למשל למה לא להמציא חוק הלשון הטובה? בשלב ראשון הייתי מציעה שרק יום אחד בשבוע, בחודש, יאמר רק החיובי על האדם עליו אנחנו רוצים לספר. הייתי מציעה להתחיל מהפוליטיקאים. הם באמת עובדים כ כ קשה ואנחנו רק מעבירים ביקורת, מה יקרה אם נציין את הצד החיובי של פועלם? המליאה ריקה כמעט כי הם עסוקים בוועדות, בעשייה...

כן, אני מבינה את החשש, אנשים יפסיקו לקרוא עיתונים, והטוב שוב לא יסופר. יהיה כל כך משעמם.

טוב, אז אנחנו מכורים לחדשות, ובלתקוף זה את זה, עוד לא שמעתי על חכ שמסכים לרעיון של חכ אחר אלא אם הוא ממפלגתו, ואם לא, מיד יתקוף בכל החזיתות באמצעות אמצעי התקשורת בכל הפראזות השחוקות המאיימות מהבאות. כל חכ מדבר מאינטרס מפלגתי ומנסה לעשות דמוניזציה על המפלגה היריבה, ואנחנו בכלל מאותו העם. מדברים אלינו בסיסמאות.

נראה לי שכבר התעייפנו מהמשחקים האלה, מההצגות האלה מהספינים האלה. האם זה מוכר יותר עיתונים? לא נראה לי. כותרות מדדמות רק דוחות, הן לא מוכרות, גם כותרות של מריבות מעל ראשינו גורמות לאותה התופעה.

ואולי לא יעזור שום ספין, אולי זו רק התפתחות המדיה שגורמת לירידה בתפוצת העיתונים? אז מה יש לנו למכורים, לעיתונות הכתובה להפסיד?

כלום

היה הרבה יותר נחמד אם היינו מרוכזים רק באינפורמציה, במדורי דיעות ובמוספים המעניינים.למה נזכרים לשבח אדם רק לאחר מותו, כשהוא כבר לא שומע... אולי נתחיל בתאריך אחד פעם בשנה? אולי א' כסלו? 1 בדצמבר? נראה לי נחמד להתחמם בכמה מילים יפות לקראת החורף הקר. אני כבר התחלתי, סיפרתי על החכים שעובדים קשה.

 כשאנו מוטרדים מכל עבר בחדשות לא מלבבות, לא תמיד יימשוך אותנו סרט על אונס וקורבנותיו. לפעמים אנו רוצים 'לצאת' 'להתבדר'. לא תמיד נמצא את הכוחות לראות עוד סיפור עצוב של קרבן ולרחם עליו.

אבל 'לא רואים עליך' הוא בהחלט לא כזה. הסרט מרתק מתחילתו ועד סופו. למרות שהוא עשוי כמו דוקומנטארי, שזור בעדויות וחוויות שעוברות קרבנות אונס, זה בעצם סרט שהגיבורות עוברות בו תהליך והצופה עובר תהליך מקביל להן. האם אין זה תפקידם הראשון של סרטים, מחזות, האם לא לשם כך אנו קוראים ספרים?

התהליך שעוברות הגיבורות עשוי לעילא, בצורה מינורית אך מרתקת, התהליכים שהן עוברות ברורים לצופה, הם לא נאמרים במפורש, אנחנו מלווים אותן, כמעט שומעים את מחשבותיהן של הגיבורות, ועל כך מגיעות כל התשבוחות ליבגניה דודינה ורונית אלקבץ.

'ההשתתפות' של הצופה בסרט היא אוניברסאלית. האוניברסאליות מתבטאת בבדידות שחוות הגיבורות, כל אחת ואישיותה, כל אחת בדרך ההתמודדות שלה ובקצב האישי שלה. גם אנו חשים או נזכרים מתי נתקלנו באטימות של מוסדות, בחוסר הבנה של אנשים, בליגלוג כשאתה מתנהג או מתבטא שלא ב'שורה אחת' 'כמו כולם', או 'מיישר קו' ואיש איננו מנסה לתמוך, להבין, לעזור. אתה נתקל בחוסר מקצועיות, מחליט להילחם, או לוותר...

ולפתע אתה מבין. קרבנות אונס שעוברות דחייה שכזו חשות יותר ויותר בבושה, באשמה, עד שהן עלולות להסתגר גם בפני הקרובים אליהן ביותר.

הסרט אמין ביותר, לא פסיכולוגיסטי, והצופה עובר תהליך של הכרה בבדידות הנוראה ביותר והיא הבדידות של קרבנות אונס.

גדולתן של הגיבורות הוא גם בכך שהאינטליגנציה שלהן, ותחושת החופש והחיות שבהן עוזרת להן כל אחת בדרכה למצוא עניין בחייה המקצועיים ולחוש תורמות לחברה וכך 'לשרוד' עד ל'תיקון' המיוחל.

לשם האיזון, הייתי מצפה גם לביטוי של נשים שבזמן קצר יותר כן התגברו, שעיכלו את הטראומה, שהיא כבר לא מילאה את עולמן, שדחקו אותה לממדים הנכונים שלה, עיכלו אותה. למדו לחיות.

3:21 חיים קריו (גיטרה) עם מני בגר-זה היה ביתי(Haim Kario(guitar 

האבק החמסין באויר השרון מעירים בי געגועים לבאר שבע הראשונה, לבתים הראשונים במדבר, לאוטובוס הראשון, למוכר הנפט עם הפעמון, מוכר הקרח, החלבן עם בקבוקי החלב ולממתקים שטעמם עדיין  שמור עימי:

וינטג' מתוק: איפה אפשר למצוא את חטיפי העבר האהובים?

האמהות היו כעוסות ורגוזות על האבק שהן צריכות לנקות יום יום וכל היום, ואותנו הקטנים זה לא הטריד בכלל, אנחנו היינו עסוקים בלכייף במדבר ללא חשש מכביש או מכונית, חבורת הילדים הייתה הדבר הכי יפה שקרה לי בילדות. האבנים היו למשחק 5 אבנים. המדרכות הפכו לקלאס, בחול ובבוץ ציירנו, בחבלים קפצנו, כל המדבר היה שלנו, וכשנחה הרוח הפכנו לחבורת חסמב"ה

ואולי הכל מתחבר קצת לטקס מאמש?

חנן יובל בהופעה - אתם זוכרים את השירים‎ - YouTube
	www.youtube.com/watch?v=vPfghtIpmKw13 אפריל 2011 - 3 דקות - הועלה על-ידי 1111 חנן יובל - אתם זוכרים את השירים 111  חנן יובל

ערב חזרתו של גלעד שליט הייתי בערב בלתי נשכח אחר, 'עיישה ומאשה ומה שהיה פה - אסתר דגן קניאל |. זה היה המופע האחרון של אסתר במסגרת פסטיבל מספרי הסיפורים בגבעתיים, האירועים שאחרי הסיחו את הדעת אבל סיפורים צפים שוב ושוב. זכרתי את המופע:

למשך כשעה וחצי שכחתי מכל העולם ושקעתי בסיפורים נוגעי הלב של ילדה שנולדה בתוניס, גדלה שם כיהודיה, שפכה כסת דיו כי המורה הכריחה אותה לכתוב בשבת, גדלה בשיכון ולא הייתה שווה בארץ היהודים, הכירה את איש הנעליים וסודו הכמוס, ראתה באיחוד הכואב של מחנות מזרח ומערב, ועוד.

הסיפורים המרתקים שולבו בשירתה היפה של הזמרת שני גריידי ובליווי להקה , בשירתו של הזמר איציק שרוני שסחף איתו את הקהל. שילוב קטעי המוסיקה היה מושלם וכל המופע הפך ליחידה הומוגנית אחת.

אין זה ערב רגיל של פסטיבל מספרי סיפורים הוא טבול בניחוחות נוספים מהווי הארץ. אנחנו מתחברים נכנסים לתוך הסיפורים.

את הערב יוצא הדופן הזה יזמה העלתה וסיפרה אסתר קניאל, היא אמנם ידידתי, אבל תוך כדי מופע נשאבתי לתוך הסיפורים והמופע כאילו לא הכרנו מעולם. ולדעתי אין מבחן טוב מזה לאמן.

במידה והמופע עדיין 'רץ' ברחבי הארץ אני ממליצה מאד מאד. ואילו אני – מחכה בקוצר רוח לפסטיבל הסיפורים הבא ולסיפוריה של אסתר.

והנה קורט מהמופע: