B.logi

חג שמח,

ביל (פישקו), דודי האהוב פירסם את הסיפור הבא ב'עלי קיבוץ', העלון של קיבוץ תל יצחק

תיהנו:

סופגניות מול לטקעס

מאת פישקו

בסוף שנת 1978 נשלחתי מטעם חברת ברום (ים המלח) לסטמפורד-עיירה קטנה במדינת קונקטיקוט, ארצות הברית -בתפקיד מהנדס קשור בין המפעל בסדום ומשרד תכנון בסטמפורד.

עייף אחרי טיסה ארוכה הגעתי לקראת הערב למטתי במוטל. נשכבתי לנוח לכמה שעות. התעוררתי באמצע הלילה בסביבת שעה שתים לתוך דממה מוחלטת... מה כבר אפשר לעשות בשקט הזה? ניגשתי לחלון וגיליתי... שלג. הכל מחוץ לחלוני היה מכוסה בשטיח לבן שמתוכו נוצצו גבישי קרח כאילו קורצים עין אלי. שלג כזה לא ראיתי מילדותי בפולניה הרחוקה.לא יכולתי להתאפק. יצאתי לרחובות המוארים היטב העוקפים את המוטל. איזה תענוג להשאיר את עקבותי בשלג. לצדי הכבישים עומדים בתים צמודי קרקע. בית אחרי בית, אחד דומה לשני, כנראה בנויים על ידי אותו קבלן , כמה בתים בו בזמן, כולם עם חלון גדול ממדים בחזית. כולם מקושטים בפנסים וצבעים רועשים לקראת חג-המולד.

בחזרה למוטל גליתי באחד החלונות מנורה דומה בצורתה...לחנוכיה. "אולי גרים פה יהודים, אברר את זה אחרי יומי הראשון בעבודה במשרד התכנון? " הרהרתי לעצמי

וכך היה.

בערך בשעה 7 בערב חזרתי על המסלול שהלכתי בערב הקודם, מצאתי את הבית עם החנוכיה וצלצלתי בפעמון הדלת. מיד נפתחה הדלת לחריץ לפי רוחב השרשרת, כמקובל, הופיעה אשה צעירה ושאלה: 

 "כן?"

קצת נבוך עניתי לה בגמגום :"אתם יהודים?"מאחורי האשה הציצו פנים של שני ילדים כנראה תאומים."אבא. עומד פה בן אדם ושואל האם אנחנו יהודים". בפתח הופיע גבר כבן 30 ושאל: "במה מדובר?" הצגתי את עצמי והמשכתי: "אתמול הגעתי מישראל, ואני מתאכסן במוטל השכונתי הקרוב, בטיול הלילי שלי אמש גליתי את המנורה בצורת חנוכיה בחלון ביתכם ומאוד שמחתי" הושטתי לו את כרטיס ביקור שלי המראה שאני מהנדס של מפעלי ים המלח בישראל.

הדלת נפתחה לרוחה: "קודם תכנס כי קר מאד בחוץ. קוראים לי הארי ואני יהודי דור שלישי בארה"ב. בילדותי זיידע (באידיש - סבא) היה מדליק את המנורה הזו בחנוכה. הרבה שנים לא השתמשתי בה. עברנו לגור פה רק לפני כמה חודשים. כשראיתי את השכנים מקשטים ומאירים את בתיהם לקראת חג המולד, החלטתי, אינני יודע מדוע, לשים את המנורה בחלון הסלון. הבטחתי לילדי לספר להם אודות המנורה הזו אבל חלקים רבים מהסיפור שכחתי. והנה הופעת, יהודי ישר מארץ ישראל. אתה מוזמן להתארח אצלנו מחר בערב ותוכל, אם תרצה, לחדש לנו את סיפור החנוכה".

למחרת, מצויד בבקבוק יין שקניתי בסופר השכונתי התיצבתי בביתו של הארי. קיבלנו, כל אחד מאתנו, כוס גדולה של צ'רי סיידר חם (משקה מדובדבנים עם כ-2% אלכוהול), התישבנו מסביב לשולחן ה"קוקטיל".

סיפרתי להם שנולדתי בפולין. שרדתי את השואה.

- "אני חי בישראל, באתי לכאן לתקופה של כחצי שנ, ואני יכול, אם אתם מעונינים, לספר אודות חנוכה. זה יהיה קצר ולא כואב".

 אחרי שקבלתי תשובה חיובית, קצת מהססת.התחלתי: "במאה השניה לפנה"ס חיו אבותינו היהודים בארץ ישראל תחת כיבוש היוונים. השלטון אסר עליהם לקיים את מצוות הדת היהודית. קבוצה קטנה של יהודים אמיצים מרדו וגרשו את היוונים מארץ ישראל. זה היה הנס הגדול. כאשר הגבורים, שקראו לעצמם מכבים, באו לבית המקדש כדי להחזירו לפעילות, כד קטן עם שמן למאור הספיק, בנס, לשמונה ימים במקום ליום אחד.

ומאז היהודים חוגגים את חג החנוכה בכל מקום בעולם.

בפולין של ילדותי לא היו נרות מיוחדים של חנוכה ואני זוכר איך אבא היה מכין מנורה, מ... תפוחי אדמה. אבא היה חוצה לרוחב תפוחי אדמה כדי ליצור בסיס לנר. בכיפה העליונה של התפוח היה יוצר גומה קטנה, ממלא אותה בשמן, מגלגל פתיל מצמר גפן ושם אותו בתוך הגומה עם השמן. כך נוצרה החנוכיה שלנו. בחג כולו היה עליו לחתוך כשלושים תפוחים.

כך, אולי, התחילה תעשיית הלטקס שאוכלים בחנוכה כי מהתפוחים שאבא לא הצליח ליצור נר, אמא טגנה לביבות, צ'פס ו"פרינגלס" למיניהם.

אחרי הדלקת החנוכיה אהבתי לצאת לרחוב כדי להתבונן ברבבות החלונות המוארים מחנוכיות ולהקשיב לשירי חנוכה הבוקעים מכל הכוונים.

היום, אני בטוח, לא תראו אף חנוכיה דולקת בחנוכה בעיר מולדתי.

המלחמה הגדולה והשואה שמו קץ לזה.

מלא בסיידר ובמאכלים שונים, נפרדתי מהמשפחה לאחר שקבענו להיפגש למחרת בשעות הבוקר. הארי, כתושב המקום, עזר לי בפתיחת חשבון בבנק המקומי. במקום לשלם סכומי עתק במלון, הארי היציע ועזר לי למצוא דירה ומכונית להשכרה לששה חודשים. כך נחסך כסף רב לפרויקט.

אחרי החג נפגשתי עם הארי ומשפחתו הרבה פעמים והודות להם הכרתי מקומות יפים במדינה הקטנה והנאה.

  - 

בשבילי, חנוכה בנוסף למשמעות הרגשית, הדתית וההיסטורית, זה לטקעס - מילה ביידיש ובתרגום לעברית טלאים, אולי
הלביבות נקראות כך.בגלל צורתן במחבת. מה שלא יהיה, אני מוכן לאכול לביבות בכל הטעמים ממתוק ועד הכי חריף. זכורה לי במיוחד לביבה עם רוטב מבשר בקר ועם פטריות. כדאי לנסות.

כנראה יש לי "סריטה" במוח בענין סופגניות. 

 כפולני מזויף בשואה אכלתי ארוחות צהרים בביתם של בעלי קונדיטוריה מפורסמת בוורשה. שם נודע לי שהסופגניות היקרות "ספוגות" בשומן של חזירה צעירה.

טוב שזה לא קורה בישראל.

תהנו מהלבבות והסופגניות בישראל! 

הדרת נשים במערכת הבריאות: שתי חוקרות שזכו בפרס לא הורשו לעלות לבמה ...

http://doctorsonly.co.il/2011/12/27443/

אני חושבת שהדרת נשים יש בה אלמנטים של הטרדה מינית וככזו יש בה גם אלמנטים אלימים.

וזאת מדוע?

מכיון שבמקום להקשיב לקולה הנפלא של האישה, במקום שיקשיב למילות השיר, שישמע את האינטרפרטציה של הזמרת לשירה, ידמיין אותה עירומה, ולא רק ידמיין אותה, אלא כאילו יאמר לה:

"הנה כשאני שומע אותך שרה אני מפשיט אותך בדימיוני, ורואה בך אובייקט מיני בלבד. לדברייך אין ערך, את בשבילי גוף, חתיכת בשר - לא יותר"

כאילו האישה איננה נזר הבריאה, כאילו אין לה נשמה צרכים יצירתיות ושאיפה להגשמה, אלא כולה גוף עם נקבים למילוי צרכי הזכר הזה שלא רוצה להביט בה או לשמוע אותה.

אפילו את האישה שילדה אותו?

הנשים החרדיות גדלו לתוך המנהגים האלה ואינן מרשות לעצמן אפילו לחשוב כמה זה פוגע, כמה גופה הוא שמדבר ולא אישיותה, כאילו אין לה נשמה, אישיות, כאילו היא גוף בלבד.

זה לא פוגע רק בנשים החרדיות, בילדות הגדלות למשפחות החרדיות, שגדלות כגוף ללא נשמה, זה פוגע גם באמהות החרדיות. איזה ערך זה להביט על אמא או על אם של חבר, כעל אובייקט שהוא רק גוף? 

נורא!

אני מבינה את החשש לבנותיהן מהחופש המופרז שבחוץ, אבל זה עדיין לא מצדיק קיצוניות, אפשר לרסן את החופש המתפרע ללא מעצור, אין צורך לדכא נשים בשביל זה.

וכי לא ניתן לילד דמי כיס שמא יהיה בזבזן? שמע נמנע ממנו מאכלים שמא יהיה גרגרן? אין צורך בשלילת רשיונות נהיגה גורפת כדי למנוע תאונות דרכים, אפשר לתמרר ולאכוף חוקים. כנ"ל לגבי אלכוהול, וכנ"ל לגבי עירום ברשות הציבור. 

אפשר לראות תמונות ופסלים קלאסיים ליהנות וללמוד מהם, אבל אין צורך להפוך כל אדם באשר הוא אדם, כזה שיש לו פנים ואישיות לאובייקט מיני, לא לאיש ולא לאישה.

ואני מברכת על השימוש בשורש ה.ד.ר כי נשים, הן באמת נ ה ד ר ו ת

הבוקר קיבלתי את המייל שלהלן:

התקבלה תגובה חדשה לתגובה שלך בבלוג 'דרכו של לוחם' בכותרת זה גלגל החיים.

התגובה מאת Shpitz:
מגיבה שטויות כרגיל, הייתי מפרט מנסיון אישי כמה את טועה.
חשבתי שמחקתי לך את המנוי...תתבגרי ותתגייסי כבר.

אין להגיב להודעה זו, כתובת השולח איננה בשימוש.

לעיון בתגובה ולמענה ליחצו כאן: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=745658&comments=1&blogcode=12912599&commentid=0101

כדי להגיע ישירות למענה לתגובה, ליחצו כאן: http://israblog.co.il/comments.asp?

newcomment=1&user=745658&blog=12912599&commentto=0101

למען האמת החלטתי ביני לבין עצמי לא להגיב אצלו יותר, וכנראה שכחתי. שכחתי אותו ושכחתי את ההבטחה שהבטחתי לעצמי, והגבתי. 

התלבטתי גם אם למחוק את התגובה הזו ולא להתייחס, נכנסתי לבדוק על מה הוא כעס, כי לא זכרתי במה מדובר, 

ו... הוא באמת מנע ממני גישה לבלוג שלו.

אז מצד אחד אני שמחה שככה, ולפחות לא אמעד שנית

אבל מצד שני זה גורם לליבי לפעום בצורה פראית. זה מרגיז אותי כל כך, אני לא מבינה למה. מחקתי את המייל הזה והעברתי delited items התעמקתי באין סוף נושאים ופוסטים ומיילים, אבל הדבר לא הניח לי, והלב המשיך לפעום.

אז חשבתי לעצמי אולי אקדיש לזה פוסט, אולי כדאי פעם אחת ולתמיד לדון בנושא הכבוד לדעתו של האחר מבלי לפגוע ומבלי להיפגע? האמת, מעניין אותי מה מרגיז אותו כל כך ולמה הוא איננו מסוגל, אולי חושש? אולי פוחד? להתמודד עם דיעה שהיא לא דעתו.

אני כל כך לא מבינה את הויכוח לגבי לשון הרע. אני לא מבינה למה חופש הקללה וחופש דימויים של אנשים מעולם הדימויים של בעלי חיים נחשב שחופש דיבור, ולמה איסור על הדבר הזה נקרא פגיעה בחופש הדיבור? ואני לא מבינה גם את ההתנפלות על הדתיים כגוש הומוגני המבטא כל מה שפוגע בחופש הזה.

למה אנשים נאורים ודוגלי דמוקרטיה חושבים שבשם חופש הביטוי הם יכולים לכתוב ולפרסם  כל מה שעולה על רוחם? כל דבר? על כל אדם? בין אם הוא מפורסם או לא? לטעמי זהו לא חופש ביטוי לטעמי זה ניצול החופש והדמוקרטיה כחופש לפעול בהפקרות להתבטא ללא רסן, וגם ניצולו תחושת החופש ללגיטימציה, לרמוס כבוד מינימאלי של אדם באשר הוא אדם.

האם עובד ציבור הופך להיות רכושנו הפרטי לסנוט בו מעצם הפיכתו לעובד ציבור? האם העובדה שהוא עובד ציבור הופכת אותו לרכוש הצבור? זוהי שאלה מוסרית שמציקה לי כבר שנים.

 האם בשל היותו של אדם מפורסם, הופך אותו לבעל חוב לצהובונים? הם, המפרסמים למיניהם אומרים שכשהמפורסמים צריכים אותם את המפרסמים, הם פונים אליהם, ואי לכך אין להם זכות להתלונן ושלא יילונו אם חודרים לפרטיותם של המפורסמים כי הם בחרו להיות עובדי ציבור ובזאת הזמינו לכאורה את הציבור לביתם והפכו אותו לחלון ראווה.

ובכן לטעמי עובדי הציבור התנדבו לעסוק בתחום מומחיותם, והדבר לא הופך אותם אוטומאטית לרכוש ציבורי להטריד ולהציץ בו, ולגבי הפוליטיקאים - התופעה רק עלולה להרתיע רבים טובים לעסוק בפוליטיקה.

ראיתי פוליטיקאים שהחליטו להזמין עיתונות כדי להציג את משפחתם בפומבי במקום ובזמן הנוח להם, מתוך נסיון

לשלוט משהו בפרטיות הפירסומים עליהם, אבל גם נסיון נואש זה הפך קרדום לחפור בו למציצנים למיניהם כתירוץ להמשיך ולתקוף את המשפחות: ”הנה הם מזמינים את זה" ...”הם רוצים את זה"... “הם התחילו..." ואין מי שישמור על צעירי המשפחות, הקטינים, שכל עוונם הוא שהוריהם הפכו לרכוש הציבור.

לפעמים יש לי תחושה שאין תרופה לחדירה האלימה הזו לפרטיות. כן, זו בפירוש חדירה אלימה. והיא מסוכנת. כי כשאדם הופך ל 'רכוש הציבור'. פאנאטים שמבינים כפשוטו: 'נעשה ונשמע' עלולים להוות סכנה עבורו ועבור משפחתו. זו היא סכנה לדמוקרטיה.

­

ולגבי הדתיים? קודם כל אין חיה כזו, יש כל כך הרבה סוגים של מאמינים. 28 חצרות כמדומני רק במאה שערים, ויש קונסרבטיבים, רפורמים, חובשי כיפה אינטליגנטים ומשכילים, ושומרי מצווה ומסורת שאינם חובשי כיפה ולא רוצים להזדהות באמונתם בצורת הלבוש שלהם. אז מה ההכללות האלה?

כמובן שאני בעד חופש האישה, אבל לא חופש להעליב כל אישה דתית באשר היא, ולומר לה שאני יודעת מה טוב עבורה. זכותה לבחור בדרך חיים שבחרה ומתפקידי להיות על המשמר ולדעת שאכן רצונה הוא זה ולא שאולצה לכך.

 אבל אינני בעד חופש ההפקר. וכי איננו צבועים במידת מה? כשהיו שלטי חוצות פרובוקטיביים שהוסרו רק בזכות קבוצות חרדיות, שמא מחה מישהו? לולא הם עוד היו חלילה רואות אימהות ישראל את בנותיהן חשופות לעיני כל בשלטי חוצות ענקיים, כסחורה עוברת לסוחר, ואין חוק שיכול למנוע מנשים צעירות שרוצות להתפרנס כדוגמניות, מלחשוף את גופן. אבל זה כבר הפך להתנייה לקבלת עבודה, או שייחשפו או שלא יעבדו.

ואם כבר נגעתי לנושא הגוף כסחורה, גם חשיפת יתר בקולנוע אינה מקובלת עלי, לא שאכפת לי, מוסרית - זה מביך אותי זה מביך אותי עבור אותם אנשים שרוצים להיות שחקנים ולזכות בתפקידים, אבל מחויבים בעירום מלא כתנאי ואם לא - לא יזכו בתפקיד. האם זה חופש עיסוק? לא. זה חופש המציצנות בתירוץ המעוות של חופש האמנות. זה לא חופש אומנות, זה נסיון למכור גופות של אנשים ולחשוף אותם לציבור מאז שהקולנוע איבד מצופיו לטלויזיה ולמדיה המתפתחת. לא אחת נשאלו שחקנים כיצד עמדו במשימה הזו של צילומי עירום ולא אחת הם סיפרו על ההתמודודות עם הדבר הזה ועם הקשיים. היו שויתרו על תפקידים, היו כאלה שהיו בעמדה לדרוש הופעה כלבבם, לא כולם, כמובן שיש אנשים ששמחים לחשוף עצמם לעין כל, אבל רק שלא יקראו לזה חופש אמנותי וחופש העיסוק. 

ושלא יביאו לי את פסלו של דויד כדוגמא. אם יעשו כך זו תהיה בורות. כי פסלו של דוד למיכלאנג'לו איננה דמות ספציפית אלא דמות אידיאליסטית לא מציאותית ולא אמיתית. מיתית אולי כן.

כך גם דמות 'בריאת האדם' מהפרסקו למיכלאנג'לו בואתיקן. גם שם הדמות היא אידיאליסטית לפני תיאוריית האידיאל האנושי כפי שנתפס ברנסנס ולפני כן ביוון העתיקה.

 להבנתי ראיתי את הדמות הזו כנרמזת בצורה נאטוראליסטית בסרט 'לא רואים עלייך' אני מבינה את הנסיון האמנותי שנעשה כאן, גוף גברי שלא נראה מאיים, אלא פרופורציוני ויפה.

ומצד שני, כשנעדר עירום נשי בסרט (ושמעתי שהיו לחצים בנושא אבל היוצרות התנגדו) העירום הגברי בסרט, יכול להוות רמז: הנה, ראו הגברים איך זה

מרגיש להפוך גוף, לא אידיאלי מיתי נשגב, אלא גוף ספציפי עם פנים ושם וזהות - לרכוש הציבור וכמה קרוב זה מרגיש לחוסר כבוד, כמה קרוב זה לחוש שהנה הגוף הזה רכוש, איך הוא עלול להוות לגיטימציה לנהוג בו באלימות כתוצאה מכך,  מה שזועק הסרט למנוע.

תמונה ראשונה מלמעלה, הירומימוס בוש יום הדין, ציור

תמונה שניה                מיכלאנג'לו,    פסל דויד

תמונה שלישית             מיכלאנג'לו    בריאת העולם, פרסקו קאפלה סיסטינה, ותיקן רומא.