תמיד ידעתי
מי זה הוברמן,
שהוא מייסד התזמורת
הפילהרמונית הישראלית,
שארתורו טוסקניני הוא
מנצחה הראשון,
וחשבתי שדי לי בכך,
לזו שאינה יודעת לשאול,
לא חשבתי שיש הרבה מה לשאול,
כך שגם לא ידעתי...
מה?
אמש בזכות
חיים הכט ניגלה לי הפלא האמיתי של הקמתה
של התזמורת הפלאית הזו,
והבטחתי לעצמי שסוף סוף
אקרא את ספרו של נתן שחם רביעיית רוזנדורף,
שמחכה לתורו מי יודע כמה
זמן, ספר שהרבה מן המסופר בו הוא סיפור התזמורת הזו.
השידור טווה
את חוט סיפורן של כינור הסטרדיוואריוס
של הוברמן, כיצד
נגנב, כיצד
נמצא ושיאו כיצד היגיע בדרכי פלא לידי
הכנר הנפלא ג'ושוע
בל, הרבה
אחרי מותו של הוברמן,
ומסתיים בנגינה בכינור
הזה בצ'נסטוחובה
שבפולין, באולם
הקונצרטים שלה,
שהיה פעם בית כנסת מפואר
שנשרף ע"י
הנאצים.
בקונצרט הזה
נכחו הכינור של הוברמן שג'ושוע
בל מנגן בו, הכט
והנדבן היהודי שמספר גם הוא את סיפורו
לאורך המשדר, עד
לסיפור התקומה.
האנשים שסיפרו את סיפורם
הם האנשים שהוריהם וסביהם נהגו להתפלל
בבמקום, עוד
כשהיה בית כנסת,
לפני שנשרף לעיניהם ע”י
הנאצים, ולפני
שהישמידה אותם השואה.
סיפור
הפילהרמונית הישראלית הוא פלא של שואה,
הקרבה הצלה ותקומה ע"י
אנשי הרוח המוסיקאים הוברמן וטוסקניני.
סיפורם של
ניצולים שבזכות נגינתם,
סיפורי הקרבה וגבורה של
נגנים בתזמורת,
שכלי נשקם היה רק -
כלי נגינה.
אכן ניצחון
הרוח.
בתחילת השידור
על רקע הקונצ'רטו
המופלא לכינור של ברהמס,
אותו קונצ'רטו
שכתב והיה אימת הנגנים,
לאכזבתו של ברהמס,
עד ששמע את ילד הפלא,
הוברמן בן ה-9
מנגן אותו.
בראשון לאפריל כתבתי פוסט על למה דני סנדרסון (ומתי כספי וגידי גוב ואריק לביא ואינשטיין ובני ברמן), מצילים אותי מהרעלת הסוכר של דה וויס, אבל אז יצאתי לסוג של יציאת מצרים אישית והפוסט נח עדיין בטיוטות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
