כבר כמה שעות
שהוא יושב בתוך הליצן הזה,
אפילו נרדם,
לא יודע כמה זמן ישן,
הוא מתגרד,
אבל חושש לזוז,
הוא רעב,
הוא צמא.
דרך החריר
הוא רואה את הנשים והילדים וכמה זקנים
עוברים בין ערימות של גרוטאות וסוגי
פסולת, נוברים
מרימים ממששים מריחים,
שומטים וחוזר חלילה.
ספל הקפה הענק
מול עיניו רק מגביר את צימאונו ורעבונו,
מה היה נותן עכשיו תמורת
ספל קפה...
'
מאין צץ לו פתאום הספל הענק
הזה? בשוק
העלוב הזה?
מאיזה לונה
פרק הוא נעלם?
הוא נזכר
בבילוי עם יואבי שלו.
'כמה
יואבי נהנה איתי בלונה פארק היום'...
הוא חש צריבה בעיניו,
בגרונו,
צביטה בכרסו,
'כמה זמן אחזיק מעמד בתוך
ליצן שמזמין לאכול שום דבר'?
רודפיו עדיין
מסתובבים בשטח,
הוא מזהה אותם,
למרות בגדיהם המרושלים
תחפושותיהם לא מטעות אותו,
הוא רואה את גופם החסון של
הגברים מבעד לבגדים שבקושי מצליחים להסוות
אותם מעיניו,
לפעמים הוא רואה אוזניה
אצל אחד, ועיניו
החדות מצליחות לזהות גליל לא גדול בולט
ממותנם האחורי
'כמה
זמן נותר לי עד החשכה'
הוא חושב,
הוא רואה ילדים בשטח,
גם נשים,
וה'בטחוניסטים'
מה זה הבטחוניסטים בעצם?
אנשי שב”כ?
מוסד?
שוטרים סמויים?
- 'אפשר לחשוב,
מה כבר עשיתי?'.
הוא מנסה
להסיח את ליבו מהנעשה סביבו,
מהבובה המגוחכת שלתוכה
נקלע. כמה
היה נותן כדי להחזיר את הגלגל לאחור.
הכל בגללה,
'רק
רציתי להתגרש'
חשב לעצמו.
'למה אי אפשר להתגרש בשקט,
בקלות,
בהסכמה,
להתחלק,
להיפרד?'
איך הסתבך הכל ככה?
למה היא הייתה צריכה לאיים
עליו? היא
יודעת שכסף רב אין לו
למה?
"אם
לא תשלם את דמי המזונות אפעיל נגדך את
ההוצאה לפועל",
היא אמרה לו אחרי הצהריים
כשהחזיר את יואבי לחיקה.
"מה
קורה לך", ענה
לה בתימהון מהול בתחנונים,
“ את יודעת
שאשלם. אני
אוהב את יואבי,
דואג לו כמוך,
אל תדאגי ואל תאיימי.
אין צורך"
"עכשיו",
היא מסננת בקשיחות בין
שיניה, עיניה
קרות
“עכשיו"
אצבעותיה מתחילות לחייג
בטלפון נייד שהיא אוחזת בידה,
נגמר ללה לנד שאתה חי בו.
אני מטלפנת לעורכת הדין
שלי".
"חכי
עם עורכי הדין"
הוא מנסה
לתפוס את הטלפון מידה,
הוא רק רוצה שתפסיר לחייג,
שניהם נופלים על יואבי,
יואבי בוכה.
והיא?
עיניה רושפות
עוד יותר, “למשטרה
אני מחייגת!”
היא צועקת.
בידה האחרת נושאת את יואבי
ומושיבה אותו על מותנה.
יואבי עדיין בוכה.
אז מה פלא
שנבהל?
הוא ברח,...
החל מתרחק במהירות עדיין
שומע את קולה הצווחני של של אישתו :
” … אני פוחדת
ממנו...” שמע
את קולה הנרגש יתר על המידה...
מהול בביכיו של יואבי "הילד
בוכה...” מבוהל
הוא רץ ללא ליאות,
חוצה כבישים רחובות,
רץ לאורך הטיילת עד שהיגיע
ליפו,
כשהיה נדמה
לו שהוא שומע זעקת סירנות של מכוניות
המשטרה הוא כבר היה במגרש הגרוטאות,
נתקל בבובה הענקית הזו ראה
פתח בנעל התכופף ונכנס לתוכה.
הוא התיישב שם מתנשם,
נח מהריצה,
דמותו של יואבי הבוכה לנגד
עיניו.
'מה
קרה לה?' מה
עושים? איך
אני יוצא מהסבך הזה?
ברגע שאצא מכאן אתקשר
לשלמה, הוא
עורך דין נבון.
הוא יידע מה לעשות'.
הוא נזכר
פתאום איך הייתה מתפרצת כשהיה מזיז איזה
חפץ בבית. ופעם
אחרת – כששבר כלי במהלך שטיפת כלים.
אף פעם לא הייתה מרוצה,
תמיד רטננית.
הוא לא יכל לחיות באווירה
הזו יותר. לא
זו האווירה שרצה לגדל בה את בנו.
יום אחד,
עזב את הבית ועבר להתגורר
אצל אימו.
אבל עד כדי
כך? אף
פעם לא ראה אותה ככה,
הוא לא שיער שזעמה ישתלט
עליה על הגיונה,
על שיקול דעתה...
למה מיהרה כ כ לפנות לעו"ד
שלה?...
'אז
לא שילמתי מזונות בזמן,
אפשר לחשוב,
מה כ"כ
בוער לה?'
עבר עוד זמן
בתוך החשכה הזו,
בתוך הליצן הזה,
גם בחוץ החל להחשיך .
מעט קשישים עדיין נברו
בין הערימות שנותרו ומעט הרוכלים שלידן.
רוב ה'בטחוניסטים'
התייאשו ועזבו,
נשאר רק אחד.
'רק
אחד?' חשב
'זה
לא ייתכן. בסדרות
הטלויזיה בסרטים,
הם תמיד מסתובבים בזוגות...'
הצללים מתארכים
בהדרגה, הרוכלים
החלו לאסוף את מרכולתם,
להעמיסי על עגלות ולעזוב.
רק הוא נשאר.
בתוך הבובה.
הוא והבלש המשועמם.
והספל הענק עדיין כאן.
כשהחשיך ניסה
לצאת. הוא
לא מצליח. הפתח
בעקב נפתח רק כלפי פנים,
בייאושו הוא מתחיל לטפס
בתוך הבובה, נאחז
בכל זיז, בכל
קפל בגד שמצא.
שוב הוא מצליח לחוש במרקם
קשה. הפעם
זה רוכסן, הוא
דוחק את ראשו לתוך הקרע הצר שנפרם ונפרם,
לפתע הוא מאבד אחיזה,
גופו נשמט כלפי מטה...
ראשו לפנים...
לתוך הספל הענק.
הזמן נמשך כנצח,
'זהו?'
'זה הסוף?'
הוא חושב
ונוחת.
אבל הנחיתה
רכה, הוא
שומע את הגיחוך את השיקשוק המתכתי,
הוא חש בצמיד הקר הסוגר על
פרק ידו גם את ה'קליק'
הוא שומע.
מותש ומובס
נגרר, נסחב
אחרי האיש שכבר יצא מתוך הספל הענק.
שניהם מתנשפים שובהו,
מהעבר השני של הספל,
מקלל בערבית.
פרק ידו נמתח
וצורב ממשיכות השוטר רגליו מנסות לטפס
על הספל החלק ומחליקות.
מטפסות ומחליקות כל החלקה
קורעת עוד פיסת עור מפרק ידו הדואב
לפתע משכו
אותו בכתפיו שתי זרועות חסונות,
עוד יד נעלמה סנוורה את
עיניו בפנס.
"מה
תפסת לנו כאן איצקו?
! …" מגחך איש מאחורי
הפנס"שוב
חמק לנו האבו חסאן הזה!?"
סדרת קללות
בערבית מהולה ברוסית ליווהו כשנשמט לספל,
גורר אחריו את שובהו...
רגע קל נהנה
זאביק מהחמימות הפתאומית שעטפה אותו
כשנחת עליו השוטר,
כל גופו רפה והתמסר לחמימות.
עיניו נעצמו.
שיקשוק מפתח
במנעול שעל ידיו לא נתנו לו לשקוע בשינה
גואלת. אמנם,
הכאיבו לגופו הרמיסות
הגסות של נעלי הקלגס המטפס החוצה מן
המלכודת המשונה,
אך הן לא גרעו דבר משלוות
הנפש שעטפה אותו.
'ניצלתי
בנס' גיחך
לעצמו, אבל
לא ממה שחשבתי.
רטט גופו בבכי מהול בצחוק
משחרר. דמעות
זולגות במורד לחייו.
כשתמונות
מעלילות הערב מבזיקות במוחו.
הוא נרדם שוב.
בחלומו הוא מתעורר בביתו,
יואבי קורא לו
'אבא
אבא קום כבר! תפתח
את הדלת! מצלצלים!
הוא קם,
גורר את עצמו לצלילים
צורמניים שאינם חדלים,
הוא מדדה בקושי לעבר הדלת,
לובש חולצה ומכנסיים תוך
כדי... בדרכו
הוא עוד מספיק לראות אותה במטבח,
בסינרה הפרחוני,
בחיוכה הרך והנעים מוזגת
קפה לספלים ענקיים...
הצלצול...
הוא פותח את
הדלת, מולו
עומד עורך הדין שלו,
הוא זקן,
משקפיים שחורות עבות מסגרת
לעיניו, כובע
קסקט שחור לראשו,
סביבו שבע נשים בדמות עורכת
הדין של אשתו,
והן צוהלות 'איההה...
איההה...,
הזקן פותח את פיו עטור
השפתיים הענקיות האדומות והעבות,
אך במקום מילים בוקע מגרונו
צלצול ... איההה
צלצול...
איההה...
צלצול...
צילצול צורמני
של חנות רחוקה מעיר אותו ללבהלחת השחר
.
גופו כואב ומאובן מהשינה
הטרופה.
די!
זעק
אני לא יכול
יותר !
אני רוצה
הביתה !
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=12583627
הקטע משתתף בתחרות סיפורי גוזמאות בבלוג כתיבה נוצרת
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
