החיים מחוץ לארון.

היית בחור מקסים ומוכשר שהביא אושר בקרב אנשים רבים. לא רק זה, גם היית מקור השראה להמון אנשים שהכרת.

לדעת את העובדה שאתה נעלמת... משאירה פצע עמוק בכולנו. אף פעם לא ציפינו שהיום הזה יגיע.

עם זאת, כשאני מעיף מבט לאחורה אני נזכר באופן שתרמת לעולם וזה מעלה חיוך על הפנים שלי.

האישיות החיה והחיובית שלך, הכשרונות שלך, ועד כמה שהיית מצחיק כל הזמן... הם הבהירו את העולם שלנו.

אני מקווה שחיית את החיים שלך ללא חרטות.

אתה תמיד תהיה בלב שלנו ותמיד יתגעגעו אליך בצורה שאי אפשר לתאר. להתראות חבר.

אני אתגעגע אליך.

מה הקטע של כל השנאה בזמן האחרון?

נתקלתי בזמן האחרון בתגובות שנאה בבלוגים כאן, ומה לעזאזל הבעיה שלכם?

ולמה אתם חייבים לשנוא דרך צורה אנונימית באינטרנט בכינוי "ללא שם"?

אם יש לכם משהו להגיד למישהו, תעשו את זה פנים מול פנים.

אוקיי, שיהיה. אתה רוצה להגיב? תגיב.

אוקיי, שיהיה. אתה רוצה לפרסם משהו על מישהו? תפרסם.

אז למה לא להיות פתוח לגבי זה? אל תעשה את זה בצורה אנונימית.

תדבר בפומבי או שלנצח תשב ותתחבא בבית כמו עכברוש מטומטם מאחורי המחשב.

ולכל מי שסובל משנאת חינם באינטרנט, תזכרו,

כשאנשים שלא מכירים אתכם שונאים אתכם, זה הרגע שבו שאתה מבין שאתה הכי טוב.

נכון, הם הולכים לשנוא אותך. אבל הם גם יכנסו לבלוג שלך ויקראו אותו.

אז למי אכפת, הם בעצם אלה שמעלים לכם את מונה הצפיות ומבזבזים את הזמן שלהם.

ואם הם קראו את הבלוג שלכם רק בשביל לשנוא אתכם, אז ניצחתם. כי הם חסרי חיים ואתה מדהימים.

כי לא משנה כמה מוכשר ולא משנה כמה טוב אתה, לא כולם הולכים לאהוב אותך. אבל זה החיים.

תישארו מדהימים ועל תשימו על אף אחד! (או פשוט תחסמו את האפשרות לאנשים לא רשומים להגיב לכם).

אני חי חיים של הומו, כמו שהמון אנשים 'חביבים' קוראים לזה במדינה ה'דמוקרטית' שלנו.

לאנשים שלא יודעים איך נראים חיים של הומו, הנה היום הטיפוסי:

בשעה שבע בבוקר אני מתעורר, בדיוק כמו שעשיתי בכל בוקר מאז שיצאתי מהארון, והחלטתי להיות הומו היום.

אני נותן נשיקה לחבר ההומו, גיי, אוהב בנים ששוכב ליידי. שנינו החלטנו להיות הומואים היום, מסתבר.

בשעה שבע וחצי בבוקר אני לוקח מקלחת הומואית ונותן למים ההומואים לנזול במורד הגוף שלי.

בשעה שמונה בבוקר יש לי ארוחת בוקר הומואית עם דגנים וחלב, וספל הומו, חזק, של קפה.

התעוררתי לעוד יום של הריסת המרקם של החברה הישראלית, כמו שאומרים.

בשעה תשע בבוקר אני מתחיל משמרת בוקר בתור עובד הומו במשרד למען אירגון כספים לבתי חולים וילדים.

לא, המשרד לא הומו, רק אני. הלקוחות שלי הם לרוב אנשים נורמלים. אבל זה בסדר.

כשאנחנו הולכים לבית החולים, יש חוק שאומר שצריך לטהר את הידיים לפני מפגש עם חולים.

זאת כדי למנוע התפשטות חיידקים, אבל אני חושב שהטיהור גם יעיל בעצירת העברת ההומוסקסואליות שלי לאנשים אחרים.

בשעה שתיים-עשרה בצהריים אני חוזר הביתה, אוכל ארוחת צהריים הומואית ויוצא לטייל עם הכלבים ההומואים שלי.

טוב, אני לא בטוח אם הכלבים שלי הם למעשה הומואים. שמעתי שהומוסקסואליות לא קיימת בממלכת החיות כי זה לא טבעי,

אז הסיכויים הם שהכלבים שלי באמת לא הומואים. אבל בגלל שהם חיים איתי ואני הומו, גיי, אוהב בנים, הם נתפסים כגם הומואים.

הייתי מרגיש רע לגבי זה, אבל העניין הוא שאני צריך את הכלבים שלי. הם הדבר שהכי קרוב לי בקטע של להביא ילדים בפועל,

כי כמו שכולם יודעים, הומואים לא צריכים (ולא יכולים) שיהיו להם ילדים. אני מעיף את זה מהראש בזמן שאני מטייל איתם בהומואיות בשכונה.

בשעה אחת בצהריים אני עושה הרצאות במכללה קטנה, יוקרתית וליברלית. אני מרצה הומו. לא, מקום ההרצאה לא הומו, רק אני.

אבל כמה יכול להציג את המכללה כליברלית יותר מידי, כי "נטייה מינית" מופיעה במסגרת המדיניות נגד האפליה של המכללה.

זה בעצם אומר שהמכללה מעלימה עין כשאני מדביק את התלמידים עם ההומוסקסואליות שלי על בסיס יומי.

אני לא מלמד שום דבר הומואי במיוחד בשיעורים שלי, רק איך להתעסק עם מסמכים.

בשעה שש בערב החבר ההומו, גיי, אוהב בנים שלי חוזר הביתה מהעבודה.

למזלי הוא בחר להיות הומו היום, אז שנינו יכולים לשבת ולאכול ארוחת ערב הומואית ומרגיעה ביחד.

אנחנו מודעים לכך שמערכת היחסים שלנו היא מטרד ענק של הנישואים ההטרוסקסואלים של השכנים שלנו, אבל אנחנו בוחרים להתעלם מזה.

אם היינו אנשים נורמלים, האשמה היית יכולה להכביד עלינו במידה רבה, אבל אנחנו הומואים, אחרי הכל, ולכן לנו אין את המצפון.

אז אנחנו אוכלים בשקט.

בשעה שמונה בערב אנחנו הולכים לסרט הומואי בקניון הומוסקסואלי בעיר. יש לנו די הרבה חברים שבאים איתנו לפעמים.

זה גורם לאנשים רבים אי-נוחות בקניון, אבל לא אכפת לנו. חלקם אפילו עוינים אלינו באופן גלוי. המנומסים רק בוהים בנו.

לכן אנחנו מקפידים לא להחזיק ידיים או לא להתקרב אחד לשני יותר מידי.

בשעה אחת-עשרה בלילה החבר ההומו, גיי, אוהב בנים שלי ואני מתמוטטים על המיטה מהעייפות של אורח החיים ההומוסקסואלים שחיינו היום.

כל העבודה הזאת, יציאה עם הכלבים, אכילה, סרט ומפגש חברתי מתישים נורא.

יש האומרים שאורח החיים ההומוסקסואלי הוא שיעבוד עצמי, אבל אנחנו לא יכולים לחשוב על זה.

לפני שאנחנו נרדמים, כל אחד מאיתנו מוציא את העותק האישי שלו, בכריכת עור צבעונית של הספר לקהילת הגאים.

סדר היום ההומוסקסואלי הוא התנ"ך שלנו. אנחנו לא מאמינים בתנ"ך כי אנחנו הומואים, ולכן אין לנו דת או מוסר.

אנחנו קוראים על אסטרטגיות איך ניתן להרוס את החברה הישראלית בצורה הטובה יותר למחרת.

אנחנו צוחקים צחוק מרושע, חזק והומואי במיוחד לפני שאנחנו נופלים לשינה הומואית עמוקה.