כך אמרה לי אמא של קרן, כשישבה אצלי במשרד בקריה ושתתה קפה יחד עם בעלה.

הם הגיעו לתערוכה לזיכרון נופלי מלחמת לבנון השנייה, לכבוד העשור. הזמנתי אותם לכוס קפה אצלי מאחר שהגיעו לתל אביב. אמא של קרן מילאה את הזמן בסיפורי הא ודא, אבל לא עבר הרבה זמן עד שעברה לדבר על בנה, יחידה שנותר.

"מאז האזכרה באוגוסט הוא לא מתפקד. לא יוצא מהחדר, שלא לדבר על לצאת מהבית. הוא לא אוכל ימים שלמים, הוא חצי ממה שהוא היה. אי אפשר לדבר איתו, אי אפשר לגרום לו לצאת מהחדר. הוא יושב בחדר, בחושך, נועל את עצמו וחושב על קרן". היא נאנחה. "הבאנו לו פסיכולוג, פסיכיאטר, כלום לא עזר. אנחנו שוקלים לאשפז אותו."

דאגתי מזה נורא. זכרתי איך נדב התפרק באזכרה כשהתוודה מעל קברה של קרן, מול כולם, את המשפט האחרון שאמר לה לפני שעזבה את הבית, "הלוואי שהמסוק שלך יתרסק ותמותי". ואיך הוא סוחב על עצמו את האשמה לכך עד היום.

"ומה אם אבוא לבקר אותו?" שאלתי את אמא של קרן.

"אין סיכוי, הוא לא יתן לך להיכנס לחדר, הוא לא נותן לאף אחד. הוא גם לא מדבר עם אף אחד", היא ענתה.

"יש לי סבלנות", עניתי, "אין לי בעיה לשים כיסא ולשבת מחוץ לחדר שלו עד שיצא".

אבל מה אז? שאלתי את עצמי.

מה יקרה אחרי שיצא? מה אגיד לו? על מה נדבר? ואיך אוציא אותו מזה?

החלטתי לדחות את השאלות הקשות לזמן שבו הן באמת יהיו רלוונטיות, ולהתמקד קודם כל בליצור "מגע" עם נדב.

כעבור קצת פחות משבוע, הייתי כל היום ברפאל ועם רכב. ידעתי שיש לי הזדמנות לנסוע אליהם יחסית בנוחות וכדאי שאלך לשם באותו ערב.

יצאתי משם יחסית מאוחר, באזור 6, והגעתי אליהם רק ב8.

הייתי די מותשת, האמת, מכל היום הזה (תחקירים והאשמות) והנסיעות. הרגשתי מרוקנת מאנרגיות, גם נפשיות, ודאגתי שמא לא אהיה מספיק חיובית ברוחי כדי לשאוב מנדב קצת את הדכדוך, ושרק אבאס אותו סתם עוד יותר.

אבל הגעתי לשם בכל זאת. ישבתי לכמה דקות לשיחת חולין עם הוריה של קרן, ופתאום נדב יצא מהחדר לכיוון הסלון, כנראה כדי לקחת משהו לשתות או משהו. הוא נעצר בהפתעה כשהבחין בי, לא אמר כלום, ואז עשה אחורה פנה לחדר. "זה בסדר, אני לא אסתכל אם אתה לא רוצה", אמרתי לו בחיוך אבל הוא כבר ברח לחדרו וסגר את הדלת.

והאמת? הוא נראה נורא. רזה כמו שלד, חיוור כמו קיר, שפתיים יבשות ומתקלפות. צל כזה של משהו שהיה פעם בנאדם.

נתתי לו עוד כמה דקות של חסד לבד בחדר עד שהלכתי ודפקתי על הדלת.

להפתעתי הוא פתח אחרי דפיקה אחת. החדר היה חשוך. הוא פתח חריץ צר בדלת ויצא וסגר את הדלת מאחוריו. "מלוכלך ומסריח פה, עדיף שלא תיכנסי", הוא אמר, קצת בבושה. "זה בסדר, באתי עם אף סתום", שיקרתי לו. רציתי שירגיש יותר בנוח.

"טוב, אני לפחות אלך לצחצח שיניים" הוא אמר. הסכמתי שזה רעיון טוב.

כשחזר הוא הוביל אותי לחדר השינה של הוריו וסגר את הדלת. "עדיף שנהיה פה", הוא אמר. "הרבה יותר נעים פה".

עמדנו שנינו כל אחד מכל עבר של המיטה הזוגית, מצב מוזר אבל זרמתי. 

נדב הלך בעצבנות מקצה אחד לקצה אחר של החדר, והתנשף. דאגתי לו.

"אני רעבה. מה בא לך לאכול?" תקעתי את משפט המחץ שלי, שאני אומרת כשאין לי משהו יותר טוב לומר.

"כלום, שום דבר, אני לא אוכל, וגם לא יוצא מהבית. אני לא יכול, לא מסוגל לצאת מהבית". ההתנשפויות שלו הלכו ונעשו כבדות יותר. פחדתי שהוא הולך להתמוטט. הזכרתי לעצמי שהוא אפילו לא בן 30 עדיין, והוא פשוט כנראה מאוד מתרגש.

"מה יקרה אם תצא?" שאלתי.

"אני לא יכול, פשוט לא מסוגל, לא יכול לראות אנשים ולא יכול להיות בחוץ, אני רק צריך להיות בחדר, אני לא יוצא מהבית", הוא ירה את המילים, עדיין מתנשף, לא מביט בי אפילו פעם אחת.

"מה אתה עושה כל כך הרבה זמן בחדר?" התעניינתי. באמת התעניינתי. הוא ניתק את עצמו מאינטרנט וטלפון, איך הוא מעביר את הזמן?

"אני חי מחדש את החיים שלי. בזיכרון. עכשיו אני בן 13, התקופה שהתחלתי חטיבה וקרן כבר היתה בתיכון, והכירה לי כל מיני טראנסים שאהבה לשמוע." הוא התחיל להירגע קצת. הרגשתי את זה.

הוא המשיך וסיפר עוד על גיל 13 וחוויות מהגיל הזה. התפעלתי מיכולות הזיכרון שלו. אחרי שנרגע קצת, שאלתי אותו כמה זמן הוא כבר עושה את זה.

"שלושה חודשים, מאז האזכרה..." הוא אמר והקול שלו נשבר.

"מה שבר אותך באזכרה?" שאלתי. נגעתי בפצע.

"אני כל כך כועס על עצמי שעמדתי שם, מעל הקבר שלה, וסיפרתי לכולם את המשפט האחרון שאמרתי לה... אני כל כך מתבייש בזה, וחשבתי על זה כל כך הרבה, והגעתי למסקנה שכל מה שקרה קרה בגללי, אל תשאלי אותי איך אני יודע את זה, פשוט תאמיני לי".

לפני שהספקתי להוציא מילה הוא פרץ בבכי. ניסה להחניק אותו בהתחלה, להשתלט על עצמו, אבל זה היה חזק ממנו. 

עמדתי שם והבטתי בו, בוכה, מתנשף, תוך כדי שהוא הולך בתזזיתיות מצד לצד של החדר הקטן.

מה לעשות? לשתוק ולחכות שירגע? לגשת ולחבק? לנסות להגיד מילים מנחמות? לא ידעתי.

במקום זה פשוט אמרתי בשקט, "זה בסדר. תן לזה לצאת."

בתגובה הבכי שלו הלך והתעצם עוד יותר. בכי סוער, קולני, קורע לב.

עמדתי שם בשקט, הבטתי בו, כמו קהל דומם בהצגת יחיד, נמצאת שם אבל לא באמת שם, רואה הכל אבל לא יכולה לקחת חלק.

לא היה טעם להגיד לו שזה לא באמת בגללו. לא היה טעם להגיד לו שהוא צריך להמשיך בחיים, שהוא לא אשם, שהוא רק אחיה הקטן. הוא הרי החליט, וכל ניסיון לשנות את דעתו נדון לכישלון מראש, וירחיק אותו יותר.

המשכתי לעמוד שם ונתתי לו להוציא את הכל. הוא בכה, דיבר, בכה, דיבר ודיבר ודיבר. הוא סיפר כל מה שעבר עליו, כל מה שהרגיש, כל מה שהפריע לו. 

הוא הפשיל את מכנסיו עד מעל הברכיים, והראה לי צלקות של סיגריות שכיבה על עצמו. הפשיל את שרוולי החולצה והראה לי צלקות של חתכים שחתך את עצמו. הוא סיפר איך לפני כמה ימים חיסל בקבוק וודקה עם הקאות לסירוגין. "בגלל זה השפתיים שלי כל כך יבשות וסדוקות", הסביר.

בסוף אמרתי לו מילה אחת, 

"תתלבש."

"מה?" הוא שאל.

"שים על עצמך משהו, אני רעבה, אנחנו הולכים לאכול".

האמת היא שלא הייתי כל כך רעבה, אבל לא יכולתי לחשוב על תירוץ יותר טוב להוציא אותו מהבית, כביכול בשבילי ולא בשבילו.

"אני לא יכול..." הוא התחיל שוב.

"שים את הקפוצ'ון מעל הראש ותהיה בסדר." קטעתי אותו.

לא הייתי חסרת סבלנות, אבל הייתי החלטית ועניינית. נראה שהוא הרגיש בזה, והוא עשה כדבריי. 

הוא החליף בגדים, שם דיאורדורנט ובושם ונראה מוכן לצאת. בינתיים ראיתי את החדר שלו מבפנים ועלה לי רעיון.

"קח איתך בגדים להחלפה וכל מה שאתה צריך, אתה נשאר לישון אצלי בתל אביב הלילה."

הוא הביט בי בתמיהה, אמרתי לו שהוא צריך לשנות קצת אווירה, והתכוונתי לזה.

החדר שלו היה מזעזע. מדכא. מפחיד. הכל מוגף, הרצפה מבולגנת, ספרי בני גורן פתוחים על השולחן, מסתבר שהוא התחיל ללמוד מתמטיקה 5 יחידות מחדש משום מה. מתוך שיעמום.

הוא נראה קצת אבוד אבל לא הביע התנגדות, אז לקחתי שקית, פתחתי את הארון שלו ושמתי בשקית בגדים.

אמרתי להורים שלו שאני לוקחת אותו ולא בטוח שיחזור היום, אולי מחר.

נפרדנו ושמעתי אחר כך את אמא שלו לוחשת לאבא שלו "תראה איזה חברים היו לקרן..."

נסענו.

נדב שם את הקפוצ'ון השחור מעל הראש ונראה כאילו הוא נוסע לסחור בסמים.

בזמן הנסיעה הוא קפא והשתתק. חששתי שהוא נכנס קצת לשוק, אז שמתי את הרדיו על שירים שקטים והתחלתי לזיין את השכל על נושאים משמימים מהחיים שלי, רק כדי שיהיה לו משהו להקשיב לו, להסיט את המחשבות.

"נעשה טייק אווי מפסטה בסטה וניסע לאכול איפשהו. איפה בא לך?" שאלתי.

"חוף אשדוד יהיה נחמד," הוא ענה, "אבל אני לא אוכל".

"נראה לך." עניתי לו. הוא ניסה להתווכח.

קניתי לנו שתי מנות פסטה - בחרתי בשבילו - ונסענו לחוף אשדוד.

שם בטיילת, התיישבנו על איזה ספסל מול המים, והתחלנו לאכול.

נדב הריח בחשדנות את המנה שלו וטעם חתיכה קטנה. אחר כך, תוך 5 דקות בערך הוא כבר חיסל הכל.

הרגשתי ניצחון קטן. סוף סוף הוא אוכל ארוחה נורמלית.

בזמן שאכלתי הוא דיבר, ודיבר, ודיבר. על כל מה שעבר עליו, על נקודות קטנות בזמן ששברו אותו, על דברים שהכאיבו לו.

הקשבתי להכל.

לא היה לי משהו חכם להגיד, לא יכולתי לתת לו עזרה מקצועית, אבל נתתי לו הכי הרבה שיכולתי.

כשסיימתי לאכול והבטתי אל הים הרגשתי רוגע מסוים. הוא עדיין דיבר, אבל דיבר בלהט ובעיניים יבשות. אמרתי לו, "נדב, תסתכל על המים, הם כל כך רגועים! והגלים מתנפצים כל כך בשקט, והאוויר כל כך טוב, נכון שזה פשוט כיף?"

(לא ניסיתי להוכיח נקודה כלשהי, זה מסוג המשפטים שאני אומרת לכולם כשאני שמה לב לדברים שעושים לי ממש טוב)

נדב הביט אל המים ושתקנו כמה דקות.

העייפות התחילה להשתלט עליי. הנסיעות, יחד עם האוכל, יחד עם ההקשבה. ציפתה לי עוד נהיגה חזרה לתל אביב והרגשתי שאני כבר נרדמת על הספסל.

"בוא נלך", אמרתי לו.

בסוף החזרתי אותו הביתה כי הוא לא רצה לחזור לבד מתל אביב למחרת (הסברתי לו שלא אוכל להחזיר אותו הביתה עם האוטו).

לא ידעתי איך המפגש הזה ישפיע עליו. דאגתי שהוא רק ידכא אותו יותר. מן גיחה קצרה לשכחה נחמדה ואז שקיעה חזרה בחושך, עמוק יותר ממקודם.

בדרך חזרה לתל אביב נסעתי לבד על איילון וראיתי לראשונה איך המד מדגדג את ה155, זה היה מגניב.

כעבור שבועיים התקשרתי לאמא שלו, לשאול מה שלומו. אי אפשר לדבר איתו ישירות כי הוא ניתק את עצמו מטלפונים ואינטרנט.

"נעמה, מה היה שם, מה עשית לו?" היא שאלה אותי.

נבהלתי. "למה, מה קרה?"

"הוא חזר, היה עוד איזה יומיים בקושי בחדר, ופתאום אחרי יומיים יצא, התחיל לאכול, לשתות. דיבר איתנו סוף סוף."

חיכיתי לקאץ'. בטח יש תפנית טראגית.

"ואז הוא אמר שהוא עוד מעט בן 30, והוא החליט שהוא בעצם כן רוצה מתנה ליום ההולדת שלו מאיתנו. הוא החליט שהוא רוצה לטוס לחו"ל".

זה ממש הפתיע אותי. במשך השנים תמיד עודדתי את נדב לטוס לחו"ל. ידעתי שהוא קצת חסר ביטחון, אבל הנחתי שאיזה טיול ארוך יעשה לו טוב, יחזיר לו את הביטחון בעצמו, יחזיר לו את הביטחון בעולם ובבני האדם.

"הוא החליט שהוא רוצה לטוס למנצ'סטר יונייטד, ואחרי שדיברנו על זה, דן (אבא שלו) יטוס יחד איתו. הם כבר קנו כרטיסים לסוף דצמבר, ויטוסו יחד לשבועיים". הסתבר שהוא כבר עשה עבודת מחקר מקיפה באינטרנט, קרא, הזמין מלונות, תכנן מסלול.

וואו!!!

כל כך שמחתי. כל כך רווח לי. נראה לי שהוא לאט לאט חוזר לחיות.

סוף סוף, אחרי עשר שנים מאז שאחותו נהרגה, נדב יטוס לחו"ל.

לא יודעת מה תהיה ההשפעה של זה, אבל יש לי תחושה שזו התחלה.

זה עשה לי טוב לדעת את זה,

לדעת שאמנם לא בטוח, אבל רק אולי, השקעה קטנה מצידי עשתה למישהו את כל ההבדל.

אני שמחה שלא ויתרתי.