הייתי יכולה להיות עבורך האישה בחצאית. אתה היית מטייל בבוסר האופייני לך ואני הייתי מתקתקת עם העקבים את הבגרות שנסחטה בין שנינו בהגדרה המעוותת של הזמן. אנו של "אולי" הולכים, מהלכים- וממשיכים ללכת. לאחר זמן מה אולי אפילו מחליפים כמה מילים על מזג האוויר החם. והנה אני מנופפת בכפות ידיי ובתגובה שפתייך נעות במשפט שמזוהה איתך [לו היינו אי-פעם מתערבבים במילים- כבר הייתי מודעת אליו],

והמשפט הביתי עבורי היה גורר חיוך סתמי שנמחק בהבעה סמוקה של תחילת הקיץ-

והיינו ממשיכים ללכת.
אמצעי התחבורה של הנפש שלך- הלסביזם של החצאית והווסט. 

החולצה המקבילה שלי לאייקון "אלגנט". המקבילה לעצמי לך- ולמה שמת או חי.

כמה שזה כלום ועכשיו אולי גם כמעט

ואני לפעמים אולי תמיד יש לפעמים אבל רק לפעמים שמים לב

ללפעמים הזה

שפועם פועם רגע זה מת

אבל זה פועם אז למי אכפת

מה פועם כלום פועם די להנשים מתים.